אין כל סיבה נראית לעין לפקפק באבחנה של דובר צה"ל תא"ל הדי זילברמן, לפיה בכיר הג'יהאד האיסלמי בעזה בהאא אבו אל-עטא היה "פצצה מתקתקת". אפשר אפילו להאמין כי לא הייתה ברירה אחרת מאשר לשגר את חיל האוויר לחסלו. בניגוד לפת"ח, הג'יהאד האסלאמי אינו בן שיח להסדר מדיני. בניגוד לחמאס, הארגון הזה אינו פרטנר להפסקת אש. מותר להחמיא לצה"ל על "הפעולה הכירורגית מאוד", כדברי זילברמן. 

כדי להקדים אספירין למכות שחוטפים אזרחי ישראל מאז אותה פעולה צבאית מרשימה, הבהיר הדובר כי צה"ל נערך מבעוד מועד למספר ימי קרב עם הגנה אווירית גם במרכז הארץ. במלים אחרות, מקבלי ההחלטות לקחו בחשבון את המחיר שמאות אלפי ישראלים צפויים לשלם, ואכן משלמים. ניסיון של עשרות שנות פירוק פצצות מעין אלה, מלמד כי אין פצצה שלא נמצא לה תחליף. מנגד, עד שארגון טרור מצליח לייצר מתוכו יורש בעל שיעור קומה, אזרחי ישראל מרוויחים כמה חודשים רגועים.

בצד שאלת העלות-תועלת של חיסול מחבל, בכיר ומרושע ככל שיהיה, עולה סוגיית העיתוי. דובר צה"ל סיפר כי "חיכינו להזדמנות שבוע לתקיפה כירורגית עם מינימום נפגעים אזרחים". זהו הסבר מניח את הדעת לממד הטקטי של העיתוי. אך לכל פעולה צבאית של ישראל בשטחים הכבושים יש ממד פוליטי. כך לדוגמא, ראש הממשלה בנימין נתניהו הפך בשעתו את הבטחתו לחסל את חמאס לסיסמת הבחירות שלו, עד שהחליט לפתוח בפני הארגון את דרך המלך הקטארית לאספקת כספים. יו"ר ישראל ביתנו קצב את תוחלת החיים של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה ל-48 שעות, וטען להגנתו שנתניהו מנע בעדו לממש את ההתחייבות הזאת.

אם אלה הן פני המציאות הישראלית בימים כתיקונם, כשלמדינת ישראל יש ממשלה שזכתה לאמון הציבור, על אחת כמה וכמה כשמקבלי ההחלטות אינם נהנים מאמונו של רוב הציבור. כשראש הממשלה מנפנף ללא הרף באיומים הביטחוניים המרחפים מעל ישראל כדי לקרוא להקמת ממשלה, בראשותו כמובן, קשה במיוחד למתוח קו הפרדה בין הוראתו על פעולה צבאית ועיתויה לבין האינטרסים הפוליטיים-אישיים של הנאשם נתניהו (בכפוף לתוצאות השימוע). ערב הבחירות האחרונות [ספטמבר] בלם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ניסיון של נתניהו לבצע פעולה צבאית בעזה מאחורי גבה של הצמרת הביטחונית כדי לנקום את הורדתו מבמת עצרת בחירות באשדוד בעקבות אזעקת "צבע אדום".