בחירות חדשות אינן מבשרות טובות למחנה המרכז-שמאל

ההפגנה שהאופוזיציה ארגנה בכיכר מוזיאון תל אביב במוצאי השבת האחרונה [25 במאי] הייתה מרשימה. מנתונים שנאספו על ידי אחת מחברות הסלולריות, יותר מ-50 אלף ישראלים באו למחות נגד המזימה של ראש הממשלה בנימין נתניהו וחבורתו לקעקע את יסודות הדמוקרטיה. הנאומים של ראשי כחול לבן, העבודה, חד"ש-תע"ל ומרצ היו מרשימים.

במקביל, ההסתה נגד מערכת המשפט, שמלווה את יוזמות החקיקה חסרות הרסן, הצליחה להוציא כמה וכמה שומרי סף בכירים ממגדלי השן. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, הסירה את הכפפות. שופטים בדימוס התבטאו בחריפות נגד פסקת ההתגברות. פילנתרופים איימו שאם חוק החסינות יעבור, הם יפסיקו לתרום למוסדות ציבור. אנשי אקדמיה הודיעו כי יפתחו את שיעוריהם בהרצאות על מהותה וחשיבותה של הדמוקרטיה. פובליציסטים קראו למרי אזרחי ואף להפרת חוק המונית.

התעוררות ציבורית כזאת לא נראתה מאז הטראומה הלאומית של רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם אז, ב-4 בנובמבר 1995, ההמונים נהרו לכיכרות. גם אז נדמה היה שהחרדה לגורל הדמוקרטיה הישראלית תרחיק את הציבור הישראלי מכל מפלגה או פוליטיקאי המזוהים, ולו ברמז, עם המחנה שגידל את הרוצח, יגאל עמיר. הסקרים אז הראו שמפלגת העבודה מתאוששת מהמכות שנחתו עליה בעקבות גל פיגועי ההתאבדות, שהתגבר מאז הטבח במתפללים המוסלמים במערת המכפלה בפברואר 1994. אבל כעבור מספר חודשים, ב-29 במאי 1996, בדיוק לפני 23 שנה, סילק נתניהו את שמעון פרס מלשכת ראש הממשלה.

ב-9 באפריל [2019] התבדתה ההנחה-תקווה שכתבי האישום החמורים שמרחפים מעל ראשו יוציאו את נתניהו מהמקום הזה ויובילו למהפך שלטוני. השבוע [27 במאי], כשנתניהו שלח את רב הסריסים התורן של סיעת הליכוד בכנסת, ח"כ מיקי זוהר, להגיש הצעה לפיזור הכנסת, תבע יו"ר כחול לבן ח"כ בני גנץ שהנשיא יעביר לידיו את המנדט להרכיב ממשלה. גנץ אמר שנתניהו, "המתעקש לשמור על כיסאו בכל מחיר, הוא החסם היחיד להקמה של ממשלת הסכמה לאומית, שיכולה באמת לדאוג לכל אזרחי מדינת ישראל". לדבריו, אם הליכוד יחליף את נתניהו, "אפשר יהיה להקים את זה כהרף עין". ח"כ יאיר לפיד, שותפו של גנץ להנהגת המפלגה (ולראשות הממשלה ברוטציה), הכריז אף הוא כי "אפשר וצריך ממשלת אחדות ללא נתניהו". לפיד הוסיף כי "זה מה שישראל זקוקה לו".

באמת? האם נתניהו הוא המכשול היחיד של כחול לבן והליכוד בדרך לחופה? נניח שגדעון סער יצליח לשכנע את רוב חברי מרכז הליכוד להדיח את נתניהו. לחילופין, נדמיין שנתניהו יחליט להכריז על נבצרות ויפנה את כסאו לחבר שמרכז הליכוד יבחר לשגר לנשיא המדינה, כדי לקבל מידיו מנדט מחודש להרכיב את הממשלה. קודם שמקימים "ממשלת הסכמה לאומית", רצוי מאד שמרכיביה של הקואליציה יגיעו להסכמה בנוגע לכמה קווי יסוד ערכיים בסיסיים. ניקח לדוגמא את חוק הלאום הגזעני; מצע כחול לבן מתחייב "למסד את ערך השוויון בחוק יסוד". האם הליכוד ייתן את ידו לחוק שיקבע כי לאזרחי ישראל הערבים יש מעמד זהה לזה של האזרחים היהודים?

אפילו בקרב סיעת "המרכז", כחול לבן, אין הסכמה לגבי הצורך לתקן את העוול שהחוק הזה גורם למיעוט הערבי. ח"כ צבי האוזר היה שותף לניסוח החוק, וביחד עם חברו, ח"כ יועז הנדל, נעדר במפגיע מההפגנה במוצאי שבת, במחאה על הזמנתו של ח"כ איימן עודה לנאום באירוע. הנציג הערבי הוזמן ברגע האחרון, חרף התנגדותם של בכירים במפלגה, ובראשם ח"כ משה יעלון. האחרון טען שידוע לו, כי אנשי ליכוד שהיו בדרכם לעצרת "עשו סיבוב פרסה" כאשר שמעו שחבר הכנסת הערבי הוזמן לשאת דברו בפני הקהל.

הלאה, כחול לבן התחייבה לחוקק את ברית הזוגיות "כדי לאפשר לכל אזרח החפץ בכך לבחור במיסוד הזוגיות שלו בדרך המתאימה להשקפת עולמו". האם הליכוד יסכים להפר את ברית הזוגיות הפוליטית שלו עם המפלגות הדתיות והחרדיות, ולהחליף את "השותפים הטבעיים", שמונחים בכיסו, בשותפים ארעיים שיחתרו תחתם כדי להדיחם מהשלטון?

גם הליכה לאינסטנט בחירות אינה מבשרת טובות למחנה המרכז-שמאל ואיננה מבשרת יציאה מהקיפאון המדיני. סקר עדכני שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה שרוב אזרחי ישראל היהודים (60%) סבורים שמצבה הבינלאומי של ישראל השתפר בעשור של נתניהו. אפילו רוב מצביעי המרכז (57%) מרוצים מהיחסים שישראל, בהנהגת הליכוד, טיפחה עם מדינות חשובות, בראשן ארה"ב, הודו וגרמניה. על אף הירידה שהסתמנה בחודש מאי, לעומת החודש הקודם, רוב האזרחים (51%) מגלים אופטימיות לגבי עתיד הביטחון הלאומי של ישראל. שיעור דומה מאמינים שהדמוקרטיה הישראלית אינה נתונה בסכנה.

הסתלקותו של נתניהו מהחיים הפוליטיים היא תנאי הכרחי להצלת הדמוקרטיה, אך התנאי הזה בהחלט לא יספיק לפיתוח תכנית הבראה של היחסים עם המיעוט הערבי בתוך ישראל ולקידום הסדר שלום עם הערבים שמעבר לגדר ובמדינות ערב. בבחירות הבאות, עם נתניהו או בלעדיו, הימין עשוי להגדיל את כוחו במידה ניכרת. כ-330 אלף קולות (עשרה מנדטים) אבדו לו מתחת לרף אחוז החסימה (מצביעי הימין החדש, זהות וגשר). ב-9 באפריל הצביעו יותר מ-2.4 מיליון ישראלים בעד מפלגות גוש הימין-חרדים, לעומת כ-1.66 מיליון שהצביעו בעד מפלגות המרכז והשמאל (כולל המפלגות הערביות). כל עוד לא יתחולל שינוי מהותי במאזן הכוחות הזה, סיום הסכסוך עם הדמוקרטיה ועם השכנים יוסיף להיות אשליה.