לא בכדי סיסמת הבחירות המובילה של הליכוד היא "נתניהו – ימין חזק, גנץ –  שמאל חלש". זה נשמע מצוין בנאומים ונראה מעולה בשלטי חוצות. כל בוחר יודע שחזק זה טוב ליהודים וכל בוחרת מבינה שחלש זה טוב לערבים. ובקיצור, "זה ביבי או טיבי". הסב-טקסט הוא כמובן שנתניהו שומר עלינו מהאויב האיראני ומגן עלינו מהטרור הפלסטיני. נתניהו אימץ את גישתו של החכם באדם – "אשרי אדם מפחד תמיד". מי שהיה זקוק להוכחות טריות שנתניהו צודק, קיבל אותן בירי הרקטות על גוש דן, בהדלפה על הפריצה של האיראנים לנייד של בני גנץ ובפיגוע סמוך לאריאל.

אין בנמצא נתונים על הקשר בין מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת נתניהו לאובדן חיי אדם בפיגועי טרור. אין דרך לאמת את הטענה שאלמלא פעלתנותו של נתניהו, איראן הייתה מצליחה לפתח פצצת אטום ומשגרת אותה לתל אביב. וכשהחיים בסכנה, מי רוצה להתעסק ברמת החיים? כמו שנתניהו אמר ב-2015, בתגובה לביקורת נוקבת של מבקר המדינה על טיפול הממשלה במשבר הדיור: "מדברים על יוקר המחיה, אך אני לא שוכח גם את עניין החיים עצמם".

השיח האמורפי-דמגוגי בסוגיית "החיים עצמם", בצד העיסוק באישיותו ובניקיון כפיו של נתניהו, מחפים על כישלונו המוחץ של נתניהו בתחום הכלכלי. למרות שהכישלון הזה ניתן לכימות, הוא נדחק לשולי סדר היום של מערכת הבחירות. הכלכלן ד"ר אביחי שניר הזכיר השבוע בשיחה עם אל-מוניטור כי בתקופת ממשלת קדימה (2008-2006) קצב הצמיחה הממוצע של התוצר הריאלי היה 4.98%. לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה התוצר היה במגמה של צמיחה מהירה, מציין המרצה לכלכלה מאוניברסיטת בר אילן ומכללת נתניה. הממשלה שלו הצליחה לשמור על המשך הצמיחה, אך הקצב הואט בכמעט 30%.

לפני כעשרה ימים [7 במארס], בשעת ערב מאוחרת, הודיע משרד האוצר כי הגירעון המצטבר בתקציב המדינה ב-12 החודשים האחרונים הגיע לרמה של 3.5% מהתפוקה המקומית הגולמית (תמ"ג), לעומת גירעון מתוכנן של 2.9% בתקציב 2019. משרד האוצר הזהיר באחרונה את הממשלה, כי אם לא יינקטו צעדים להגדלת ההכנסות או הקטנת ההוצאות, הגירעון צפוי להאמיר ל-3.6% מהתמ"ג. גם ביחס חוב-תוצר חלה הרעה; לאחר תשע שנים של ירידה מצטברת, השתנתה המגמה ב–2018 והוא עלה משיעור של 60.5% ל–61.2%. הציפיות ל-2019 הן גרועות עוד יותר.