דילוג לתוכן העיקרי

הפופוליזם של גלעד ארדן: אין חינגה בבתי הכלא הביטחוניים

ההפרדה בין אסירי חמאס לאסירי פת"ח בבתי הכלא הביטחוניים ומוסד "דובר האסירים" הם תועלת ביטחונית ישראלית שעומדת במבחן השנים. אבל מה זה מעניין את השר לביטחון פנים? העיקר שיגידו עליו במרכז הליכוד שהוא חזק נגד אסירי חמאס והפת"ח גם יחד.
RTS1WJKI.jpg

השר לביטחון פנים גלעד ארדן הכריז ביום רביעי [2 בינואר] על החמרת תנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים. במסיבת עיתונאים שכינס, מסר השר כי הוא מקבל את כלל המלצות צוות משרדו שדן בסוגיית האסירים הפלסטינים ובכוונתו ליישמן. "לא תהיה יותר חינגה", פסק ארדן. השר הצהיר כי תצומצם העברת כספים לאסירים ע"י הרשות הפלסטינית לצורך רכישת מוצרי קנטינה (קפה, תה, סוכר, סיגריות וכו') וכן תופחת משמעותית צריכת המים של האסירים. לטענת ארדן, כמות המים שהאסירים הפלסטינים צורכים היא "מטורפת" ומהווה לדבריו "עוד דרך של התרסה כלפי המדינה".

צעד נוסף, משמעותי יותר, עליו דיבר השר ארדן – צעד אשר עלול לשנות את מערך הכליאה של האסירים הפלסטינים, הוא ביטול "האוטונומיה". ארדן מתכוון לאותם הסדרים שהתגבשו במשך השנים בבתי הכלא הביטחוניים כדי להתמודד עם מספרם הרב של האסירים הפלסטינים שנשפטו ונכלאו במהלך האינתיפאדה הראשונה [1993-1987] והשנייה [2005-2000]. בתקופות אלה מספרם נסק לשיא של אלפים רבים.

ההחלטות שהתקבלו בשב"ס בשיתוף השב"כ במהלך השנים נועדו להשיג שגרה ושקט בתוך האגפים הביטחוניים. על בסיס זה הוחלט לקיים הפרדה מוחלטת בין אסירי הפת"ח לאסירי חמאס. ההפרדה אולי נוחה לאסירים אך זהו גם אינטרס של השב"ס – למנוע מאבקי כוח בין שני ארגונים ניצים המושפעים מהמציאות הפוליטית הטעונה מחוץ לכותלי הכלא. יש לזכור כי אסירי חמאס נחשבים למיליטנטיים יותר מאסירי הפת"ח וכי מעצם היותם מוסלמים אדוקים הם מנהלים אורח חיים שונה מאסירי הארגונים האחרים.

"תכנית ההפרדה" יצאה לפועל בימי האינתיפאדה הראשונה בעקבות גל מעצרים שביצעה אז ישראל בקרב פעילי חמאס. היא התקבלה בעצה אחת עם מנהיגי אסירי הפת"ח, שראו באסירים החדשים יריבים לא רצויים. לכן לא ברור מהי התועלת שהשר ארדן מתכוון להשיג בביטול ההפרדה ואיך יתמודד השב"ס עם הוראה מגבוה שתחייב את אנשיו להתערב בעימותים שיפרצו בין אסירים משני המחנות.

עוד החלטה של ארדן שבוודאי לא תתקבל בהבנה על ידי מנהלי בתי הכלא היא ביטול מוסד "דובר האסירים". המדובר באסיר שנבחר לתפקידו במסגרת הליך דמוקרטי שמנהלים האסירים בין כותלי הכלא לבחירת מנהיגם (המנהיג מכונה דובר כדי להמעיט כלפי חוץ בחשיבותו). הדובר הוא זה שמקיים קשר עם הנהלת בית הכלא ודואג לתעסוקת כלל האסירים. מנהיגי האסירים מנהלים מערך קשרים והעברת מסרים עם אסירים בבתי כלא אחרים, בדרך כלל באמצעות אסיר ביטחוני המועבר לכלא אחר.

במהלך השנים עקבתי אחר תפקיד הדובר שאותו מילאו מנהיגי האסירים הפלסטינים ואחרי אופן השפעתם על תהליך קבלת ההחלטות של ההנהגה הפלסטינית לדורותיה, הן של הפת"ח והן של חמאס. ראיינתי עשרות מנהיגי אסירים במהלך השנים שסיפרו את אותו הסיפור. הם תיארו כיצד תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים קרם עור וגידים בין כותלי הכלא עוד לפני שנחתם בבית הלבן ב-1993. מנהיגי אסירי פת"ח בולטים כמו הישאם עבד אל ראזק, כדורה פארס, סופיאן אבו זיידה, תאופיק אבו חוסה, סמיר משהראווי ואיהאב אל אשכר הגיעו להבנה כבר בתחילת שנות ה-90' שדרך המשא ומתן עם הישראלים היא אפשרית. "זה החל אחרי שהתחלנו להכיר את הסוהרים הישראלים ולמדנו להכיר שהם בני אדם כמונו ולא כפי שתיארנו אותם במהלך השנים. הבנו שגם להם יש דאגות יום יום, ילדים, משפחה ופרנסה", תיאר באוזניי בעבר בכיר הפת"ח אל ראזק.

אל ראזק נשפט ב-1974 למאסר עולם לאחר שהטמין מכונית תופת בראשון לציון. המכונית התלקחה בטרם נטש אותה והוא נכווה באורח אנוש. בין כותלי הכלא הוא עבר שינוי מנטלי, ממחבל לפעיל שלום. הוא שוחרר מכלא עזה במסגרת הסכמי אוסלו והשתתף במאות מפגשי שלום בין ישראלים לפלסטינים שהתקיימו בישראל וברצועה, עד השתלטות חמאס על עזה.

כל מנהיגי האסירים הפלסטינים הם למעשה תלמידיו של אבו עלי שאהין, אבי האסירים הפלסטינים. שאהין ייסד את מוסד "דובר האסירים" בעקבות סדרת שביתות רעב שיזם במהלך שנות ה-70' וה-80'. אבו עלי שאהין היה חבר קרוב של ערפאת ונתפס לאחר מלחמת ששת הימים כשנשלח על ידי הנהגת התנועה לארגן את תשתית ההתנגדות ברצועת עזה. על נייר טואלט הוא החל לכתוב את יסודות ההישרדות בבתי הכלא. בהמשך כתבי יד שלו, צפופים וכתובים בעיפרון, הפכו לאורים ותומים של האסירים הפלסטינים לדורותיהם. בשיחה שקיימתי איתו לספרי "עזה כמוות" הוא סיפר כיצד הקים בכלא כיתות ללימוד עברית, כיצד חייב את האסירים לקיים אימון ספורטיבי "למען הגוף והנפש" וכיצד מיסד תעסוקה לכלל האסירים כדי למנוע עימותים וקרבות בינם לבין עצמם.

מורשתו שהתפתחה עם השנים העניקה "שקט תעשייתי" להנהלת בתי הכלא הביטחוניים. נוח לשב"ס להעביר מסרים והוראות למנהיגי האסירים, שכולם כאיש אחד (מבין האסירים) מצייתים להוראותיהם ומקבלים את מנהיגותם.

לכן, השב"כ מתנגד לצעדים המתוכננים ע"י השר ארדן. מבחינתו, הצעדים הללו עלולים להרעיד את אמות הסיפין בבתי הכלא הביטחוניים. אבל ארדן לא נרתע מכך. "לעתים ארגוני ביטחון לוקחים מרחקי ביטחון גדולים כשזה קשור אליהם. אני לא חושב שצריכים להירתע מהפחדות ואיומים", השיב השר לשאלה בעניין במסיבת העיתונאים שקיים.

המסקנה היא שהשר ארדן, שנודע בקבלת הצהרות שגויות ומעוררות מחלוקת בתקופת כהונתו כשר לביטחון פנים, מתעלם כעת מאזהרות השב"כ מטעמים פופוליסטיים, בעיקר כדי לחזק את מעמדו שנשחק בצמרת הליכוד.

בבתי הכלא הביטחוניים אין חינגה. יש תנאי מאסר קשוחים ומוקפדים. המקלחות המרובות נועדו למנוע מחלות, הרכישות בקנטינה הן פריבילגיה שנשללת מאסיר בעייתי וההפרדה בין אסירי חמאס לאסירי פת"ח היא תועלת ביטחונית ישראלית שעומדת במבחן השנים. האוטונומיה אותה מבקש ארדן לבטל אינה משפרת ממש את תנאי מאסרם של האסירים הביטחוניים, אלא בעיקר מסייעת להנהלת בתי הכלא להשליט סדר ומשמעת ומונעת מהומות וצרות אחרות.

אבל מה זה מעניין את ארדן? העיקר שיגידו עליו במרכז הליכוד שהוא חזק נגד אסירי חמאס והפת"ח גם יחד.

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles