הדמוקרטיה הישראלית נחלשת

שני מדדי הדמוקרטיה החשובים בעולם הם המדדים של העיתון אקונומיסט ושל ה-Freedom House. הטענה של הימין הישראלי היא שמעמדה של ישראל במדדים הללו יציב כבר שנים לא מעטות. אבל בעצם ישראל נמצאת בעשירון השלישי בקרב הדמוקרטיות בעולם (בדירוג לשנת 2017), ומשויכת לקטגוריית המדינות הדמוקרטיות שבהן הדמוקרטיה "פגומה". ב-2017 הצטרפה לקטגוריה הזו גם ארה"ב של טראמפ, כך שישראל אינה צריכה להתבייש, לכאורה, במעמדה.

רק ביום רביעי האחרון [3 באוקטובר] פרסם "ישראל היום" ממצאי מחקר חדש לפיו מעמדנו הדמוקרטי התייצב ואפילו שופר, כך שטענות הגורמים שמשמאל לממשלת הימין על הידרדרות במאפייני הדמוקרטיה בישראל – אין להן על מה שיסמכו.

אלא שההבדל בין זווית הראייה של ממשלת ישראל הימנית לבין זו של הציבור הליברלי הוא בכך שהראשונה מתגאה במעמדנו היחסי והשנייה מתבוננת במצבנו המוחלט. בעוד מעמדנו היחסי אכן יציב, מצבנו המוחלט דווקא מתכרסם. אנו מצליחים לשמור על מקומנו היחסי רק בזכות העובדה שכבר שנים אחדות יורדות מדינות אחרות (טורקיה, הונגריה, פולין, ארה"ב ואחרות) במעמדן; מדינות דמוקרטיות באופן חלקי יורדות למעמד של משטרים סמכותניים מובהקים, והן אלה שמעניקות לנו את הזכות המפוקפקת שלא להידרדר במורד היחסי.

במבט לאחור, מה שנראה בעיני הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה ב-1989 כ"סוף ההיסטוריה" היה, כמובן, מוטעה מאוד. שנות ה-90 היו במידה רבה חלון הזדמנויות שהפך לחלום חולף. תום המלחמה הקרה, הקמתם של משטרים בעלי אופי דמוקרטי מעבר ל"מסך הברזל", פתרון סכסוכים במקומות שונים בעולם – מדרום אפריקה ועד צפון אירלנד, הסכם אוסלו והסכם השלום בין ירדן וישראל, הפכו לכמעט אפיזודה; יותר ויותר מדינות העדיפו את "האיש החזק" על פני משטרים שנשמת אפם היא זכויות הפרט והקולקטיבים השונים בחברה, פשרות, הבנות, הקשבה לרחשי הציבור וחילופי שלטון. גם משטרים לא דמוקרטיים, כמו אלה שברוסיה ובסין, אשר הנצו בהם סימנים של ליברליזציה ופתיחות, הלכו אחורה. נדמה שהציבור הרחב משלים עם כך ואף מעדיף את מה שנראה בעיניו כדרך להבטיח חוק, סדר וגאווה לאומית, על פני חופש ביטוי, חופש התארגנות וחופש תנועה.