הודעתם המשותפת של שר האוצר משה כחלון ושרת התרבות מירי רגב, אשר בישרה ביום חמישי האחרון [20 בספטמבר] על שיתוף פעולה בין משרדיהם בחקיקת תיקון לחוק התרבות והאמנות, לא הייתה מקרית, וגם לא היה בה דבר אידאולוגי. התיקון יעניק למשרד התרבות סמכות מקבילה לזו הקיימת כעת במשרד האוצר למנוע תקציבים ממוסדות נתמכים החותרים, לדעת המשרד, תחת ערכי המדינה וסמליה.
שאלת המפתח היא כמובן מה לפתע גרם לשר האוצר לסייע לאג'נדה הגזענית של רגב נגד ערביי ישראל. זאת לאחר לאור העובדה שמשרדו בלם בחודשים האחרונים ביעילות את כל בקשותיה של רגב לשלול תקציבים ממוסדות תרבות בהם שותפים ערבים-ישראלים אשר התבטאו נגד קיומה של מדינת ישראל וביזו לכאורה את סמליה. מה גרם למי שנחשב לסמן המתון של קואליציית הימין של נתניהו, לשומר הסף של בית המשפט העליון ולמי שבתחילת הקדנציה [2016] דחף למו"מ עם הפלסטינים ודיבר על "חלון הזדמנויות" מדיני, לקחת חלק במיזם המזוהה עם האג'נדה הגזענית והמפלגת של רגב נגד ערביי ישראל ובכלל?
