במשך שנים ארוכות, תחת שרביטם של ראשי ממשלה משמאל ומימין, בתקופות כהונתם של נשיאים אמריקאים רפובליקאים ודמוקרטים, אמרו לישראלים שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם להחזיק מיליוני אנשים בכיבוש צבאי וגם לשמור על היחסים המיוחדים עם ארצות הברית. שכנעו אותם שעבור התמיכה האמריקאית, אין ברירה אלא לשלם בוויתורים לצד הערבי. אבל מאז שהנשיא ברק אובמה התגלה כנואם חסר שיניים, וביתר שאת מאז שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, גוברת בקרב הישראלים ההכרה שאפשר גם אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הם לא נדרשים אפילו לזרוק לערבים פירורים.
החשש מפני ידו הארוכה של הנשיא ג'ימי קרטר תרם תרומה מכרעת להחלטתה של ממשלת בגין לסגת מחצי האי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים. סירובו של הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב להשלים עם מדיניות ההתנחלויות, ונכונותו לעשות שימוש בסנקציות כלכליות, סללו את הדרך להפסד של הליכוד בבחירות 1992 ולחתימה של יצחק רבין על הסכם אוסלו. בנימין נתניהו חתם על הסכם חברון אך ורק בגלל לחץ כבד של הנשיא ביל קלינטון. החלטתו של אריאל שרון לסגת מרצועת עזה נבעה מהרצון להימנע מחיכוך עם הנשיא ג'ורג' וו׳ בוש סביב תוכנית מפת הדרכים. המשפט "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית" לא היה יוצא מפיו של נתניהו בנאום בר אילן ב-2009, אלמלא נפל עליו מוראו של הנשיא אובמה, אשר התחייב בנאומו בקהיר כמה ימים קודם לכן לקדם את הקמתה של מדינה כזאת.
