בלשכת ראש הממשלה בירושלים, כמו במוקטעה ברמאללה, לא עוצרים את הנשימה לקראת פרסומה של "עסקת המאה", הצפויה במוצאי חג הרמדאן. העסקה אמורה להתמקד במציאת הסדר לשטחים בחזית המזרחית שישראל כבשה במלחמת ששת הימים ב-1967. אבל אפילו בין נקודות המוצא של הצדדים פעורה תהום, שהלכה והעמיקה בשנות הקיפאון המדיני הארוכות. הצד הפלסטיני עומד על כך שהמשא ומתן יתבסס על גבול שביתת הנשק עם ירדן מאפריל 1949, שהיה תקף עד ה-5 ביוני 1967. הפלסטינים טוענים כי לאחר שהם ויתרו על 78 אחוז משטחי פלסטין המנדטורית, יש להפקיד בידיהם את 22 האחוזים הנותרים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים. במפלגת השלטון, הליכוד, מתנגדים לעצם הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית. במרכז ובשמאל שפוזל למרכז, מוכנים להסתפק ב"גושי התנחלויות" בגדה שיישארו בידי ישראל.
המונח "גושי התנחלויות" עלה פעמים רבות בשיחות שצוות השלום האמריקאי, בראשותו של ג'ייסון גרינבלט, קיים עם פוליטיקאים ומומחים ישראלים. בארכיונים של העיתונים ובאתרים של מכוני המחקר אפשר למצוא שפע של תוכניות מדיניות אשר מציעות לספח לישראל מבחר משתנה של "גושים". המכנה המשותף של כל אותן תוכניות הוא ההתעלמות מהצרכים של הצד הפלסטיני ומהשאיפות שלו. כך למשל, חבר הכנסת איתן כבל מהמחנה הציוני, שלפני כשבועיים קרא במאמר פרי עטו ב״הארץ״ להשליך לפח האשפה את הסכם אוסלו, אינו מסתפק במזרח ירושלים, גוש עציון ומעלה אדומים. כבל מבקש להחיל באופן חד-צדדי את החוק הישראלי גם על גוש קרני שומרון ואריאל שבלב השומרון, ובנוסף לכך להשאיר בידי ישראל את בקעת הירדן. אין פלא שיושב ראש הבית היהודי, נפתלי בנט, מיהר לאמץ את כבל לחיקו.
