הטבח המצמרר בעיר דומא בסוריה דחק מהכותרות הראשיות את האירועים האלימים בגבול רצועת עזה. בסביבות 30 הרוגים בעזה הם בבחינת טעות סטטיסטית במניין ההרוגים במלחמת האזרחים בסוריה, שמגיע לחצי מיליון בני אדם.

אכן, בהשוואה לרצח העם שמתבצע מעבר לגבולה הצפון-מזרחי של ישראל, ההרג היומי בגבול הדרומי נראה כמו תאונת אימונים. נכון, צה"ל אינו מפזר גז עצבים מעל שכונות מגורים. הוא  "רק" יורה אש חיה בבני אדם לא חמושים, שמפגינים מהעבר השני של גדר המכלאה הגדולה ביותר בעולם. עם זאת, לא ברור על מה הסתמכו דבריו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, כשחזר על הקלישאה "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", בהקשר לאירועים בגבול הרצועה. בהשוואה לאיזה צבא צה"ל הוא הכי מוסרי? ואיך בכלל הביטוי "מוסר" עולה בקנה אחד עם שליטה צבאית במיליוני בני אדם, הנמשכת יותר מ-50 שנה?

ליברמן הודיע כי "מי שינסה להתקרב אל הגדר – מסכן את חייו". גם ירי למוות בעיתונאי, שמשגר מצלמת רחף ממרחק של 350 מטר מהגדר, לא מדגדג את הדימוי המוסרי של צה"ל. שום מפקד לא ערער על הוראות הפתיחה באש. אפילו חבר כנסת אחד לא התייצב מאחורי הקריאה של ארגון "בצלם" לחיילי צה"ל, לסרב פקודה לירות אש חיה באזרחים לא חמושים הנוקטים בהתנגדות לא-אלימה. האופציה של סירוב פקודה מתה בלידתה. בשורות הבאות אנסה להעלות קווים לדמותה.

ימיה של תופעת הסרבנות בצה"ל הם כמעט כימיה של המדינה. ביוני 1948 סירבו טייסים, קצין תותחנים ושמונה חיילים להפציץ ולכתר את אוניית הנשק אלטלנה. בסוף אוקטובר 1956, רצחו חיילי משמר הגבול 43 תושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ששבו מהשדות בכפר קאסם. מנגד, שבעה מבין שמונה מפקדי מחלקות שנכחו במקום התחמקו ממילוי הפקודה של המג"ד, לירות כדי להרוג בכל ערבי שימצא מחוץ לביתו לאחר שעת כניסת העוצר. המשורר נתן אלתרמן כתב בעקבות הטבח כי "לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות".