"הקונפליקטים הבאים לידי ביטוי באמנות, הנפתרים או נדכאים בה, מצויים מתחת לפני השטח של כל סדר חברתי מסוים", כך כתב הרברט מרקוזה, פילוסוף יהודי-גרמני ואיש אסכולת פרנקפורט. מבחינתה של הצלמת אמירה זיאן, המסדר החברתי שבו גדלה הוא שמזין אותה, הוא שמפתח אותה והוא שמשמש לה כר נרחב לביטוי האמנותי שלה.

כך היא מגדירה את עצמה: "אני צלמת, גרה בירכא, כפר דרוזי בגליל מערבי. אני מרבה לעסוק בנושאים הקשורים לזהות חברתית תרבותית ולסוגיה הנשית בחברה בה אני חיה. הצילומים שלי מבוימים, חלקם מכילים סמלים מובהקים שבאמצעותם אני מבטאת את אמירתי הברורה".

צילומיה של זיאן עוסקים רובם ככולם בחוויותיה שלה כאישה בחברה דרוזית שמרנית. אלא שזיאן אינה אישה דרוזית "רגילה". היא מנסה לחולל שינוי, שביטויו הישיר מבחינתה הוא שינוי ביחס החברה הדרוזית כלפי אמנות בכלל וצילום בפרט, וביטויו המלא שנמצא ברקע הוא שינוי במעמדה של האישה הדרוזית וביכולתה לממש את כישוריה ורצונותיה.

היא בת בכורה ומילדות הייתה בהשגחה תמידית שמא תחרוג מהנהוג והמצופה מבת דרוזית. אבל זיאן מרדה. ביקור אצל חברה במכללה בגליל שכנע אותה כי גם היא חייבת ללמוד, וכך נרשמה ללא ידיעת הוריה ללימודי הנדסה כימית. "כי זה מעשי", היא מסבירה לאל-מוניטור, "המעשיות והפרנסה משחקים תפקיד חשוב בבחירת הלימודים אצלנו".