ימים אחדים לפני פתיחת חגיגות המאה להצהרת בלפור, רעשה הארץ סביב העדרה של המילה "ציונות" ממצעה של מרצ. ראשי המפלגה הקטנה עשו שמיניות באוויר במאמץ לאחוז את החבל בשני קצותיו - גם להניח את דעתם של תומכיה היהודים המגדידים את עצמם כאנשי "השמאל הציוני", וגם לרצות את חבריה מקרב המיעוט הערבי, שאינם מסוגלים לזייף לעצמם את מילות ההמנון הלאומי "נפש יהודי הומייה". העיסוק האינטנסיבי ב"הכחשת הציונות", כביכול, במצעה של מפלגת האופוזיציה הזעירה, דחק אל מתחת לשטיח את מדיניות ההתכחשות ליסודות הציונות של הממשלה.
מיותר להכביר מילים על הפער בין המשפט הזכור לרע של ראש הממשלה בנימין נתניהו ערב בחירות 2015 "הערבים מגיעים בכמויות אדירות לקלפיות", לבין מילותיה של הצהרת העצמאות, המסמך הציוני המכונן: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". סירובו של נתניהו לכלול את המילה "שוויון" בחוק הלאום שהוא מתאמץ לקדם, מעיד כאלף עדים שהתנצלותו באוזני "נכבדים" ערבים על אותו תשדיר בחירות בזוי, הייתה תרגיל בזוי לא פחות ביחסי ציבור.
