דילוג לתוכן העיקרי

נתניהו: מצליח כשר חוץ, נכשל כראש ממשלה

נתניהו נחשב כיום לאחד המנהיגים הבולטים בעולם והוא אורח רצוי כמעט בכל הבירות המרכזיות, אבל כראש ממשלה הוא אינו מנצל את קשריו הבינלאומיים ואת ניסיונו ואינו מתמודד עם המשימה המוטלת עליו כמנהיג בדור הזה – לקדם פתרון עם הפלסטינים.
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu attends a joint declaration with French President Emmanuel Macron at the Elysee Palace in Paris, France, July 16, 2017. REUTERS/Stephane Mahe - RTX3BO0Y

מאז חודש מאי [2017] הוסיף לעצמו בנימין נתניהו שלוש פסגות מדיניות חשובות, עם שלושה מהמנהיגים המשפיעים ביותר בעולם כיום.

הרצף המסחרר החל בביקורו הראשון בישראל של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ [מאי]; אחריו הגיע ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, לביקור היסטורי [4 ביולי]; והשבוע [16 ביולי] נחת נתניהו בפריז ובילה זמן איכות עם נשיאה החדש והצעיר של צרפת עמנואל מקרון, שהבטיח לבקר בקרוב בישראל. מפריז המשיך נתניהו לבודפשט, שם נפגש עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן.

מי שעוקב בחודשים האחרונים אחר עמוד הפייסבוק המושקע והקצבי של נתניהו, מוצא את עצמו מוצף בסרטונים, תמונות ופוסטים של ראש ממשלת ישראל ממריא, נוחת וצועד על שטיחים אדומים (למשל בפריז ובבודפשט), טס עם מודי במסוק מעל שמי ישראל או מבלה עמו על חוף הים באולגה, מדשדשים במים הרדודים יחפים. גם אלבום התמונות מביקורו של טראמפ מצליח להעביר את גודל הידידות בין מנהיג העולם החופשי לראש ממשלת ישראל.

אין עוררין על כך שנתניהו נחשב כיום לאחד המנהיגים הבולטים בעולם. הוא מרשים, משדר יוקרה, ותק ועוצמה. הוא אורח רצוי כמעט בכל בירות העולם המרכזיות – מוסקבה, וושינגטון, ברלין ופריז. הוא נהנה מרוח גבית של תעשיית ההייטק המקומית, מעוצמתה הכלכלית והצבאית של ישראל ומפזר ניחוח בינלאומי מעודכן, באנגלית מצוחצחת ובהשכלתו הרחבה.

לאחר שגילה את כוחן של הרשתות החברתיות, הוא אינו זקוק יותר לחסדי התקשורת המקומית שלשיטתו אינה מסוגלת לפרגן לו. לכן, כל ביקור כזה כולל לחיצות היד מתועדות לעייפה.

נתניהו שולט היטב ברזי הצילום ברשת. לפני כל המראה או נחיתה שלו, הוא מצלם סרטון קצר בשפה קלילה. בישיבת סיעת הליכוד ב-10 ביולי, הוא העניק לחברים סקירה כללית על הצלחותיו בזירה המדינית. הוא דיבר על שיתוף הפעולה הכלכלי עם הודו ועל ההסכמים "במיליארדי שקלים" שנחתמו בעקבות ביקור מודי. הוא עדכן את הליכודניקים על כך שבאותו היום ביקר בישראל "ידיד אחר שלי, נשיא רואנדה פול קאגמה, איש שעשה רבות כדי להציל את עמו מטבח נוראי ועכשיו מקדם את רואנדה בסיוע שלנו".

קאגמה, לדברי נתניהו, "היה אחד האנשים שעזרו לי יותר מכל בארגון שני המסעות שערכתי באפריקה, שהיחס שלה אלינו משתנה במהירות...בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, בהערכה, אני אומר לכם – בהערצה", התפאר נתניהו, "מעריצים את מדינת ישראל על הטכנולוגיה, על הסייבר, ההייטק, המודיעין, העמידה הנחושה שלנו נגד הטרור...זה בהחלט מרנין ומעצים מאוד את מעמדה של ישראל בין העמים וגם נותן לנו יתרונות לביטחון הלאומי שלנו".

אין לזלזל בתיאורים מלאי השבחים העצמיים של נתניהו. הם אכן מבטאים (במידה לא זניחה) את היחס לו הוא זוכה בעולם, ואת מעמדה של ישראל כמעצמה כלכלית חשובה.

אבל זו כמובן רק תמונה חלקית. נתניהו באמצעות מיומנותו מצליח לדחוק את העיסוק בכיבוש ובהתנחלויות מחוץ לפריים של הביקורים הללו. ההתפתחויות בזירה הגלובלית ועליית הטרור האסלאמיסטי מסייעים בידיו לדלג בקלות מעל מהמורות אלה. עליית טראמפ מסייעת לו לשייט במרחב הבינלאומי ללא הנזיפות וכיפופי הידיים של אובמה, שלא איפשר לנתניהו לחמוק מעיסוק בעניין הפלסטיני. גם כאשר מקרון בפגישתו עם נתניהו דיבר על תמיכת צרפת בפתרון שתי המדינות, הדבר לא עמד בראש סדר היום, אלא נשמע יותר כהערת אגב.

גם פרשיות השחיתות, שסוגרות עליו מכל עבר ומרעידות את כסאו, אינן פוגעות במעמדו של נתניהו כאייקון בינלאומי. נתניהו דומה למי שמתנהל בין שני יקומים מקבילים: דילוג בין טרקליני בירות העולם לבין מציאות פוליטית ואזורית מדממת.

מבחינה פוליטית, שלטונו בינתיים יציב, אך עתידו לוט בערפל השחיתות. מבחינה אזורית, נראה שנתניהו אינו פועל לנצל את הזמן ואת הבריתות בעולם הערבי נגד הטרור האסלאמיסטי כדי לקדם פתרון כלשהו עם הפלסטינים. אמנם גל הטרור הגדול נרגע ואזרחי ישראל נהנים משקט ביטחוני יחסי, אבל הבעיה הפלסטינית לא נעלמה, היא קיימת ובועטת. השקט הוא זמני.

בדיוק כאן נמדדת יכולת מנהיגותית: בראייה עתידית של מצבה של ישראל בעוד דור, בוודאי כאשר מדובר במנהיג ותיק, עתיר ניסיון ובעל קשרים חובקי עולם כראש ממשלת ישראל. נתניהו יכול היה לרתום את כל אלה כדי לפחות לנסות לטפל בבעיה הכי אקוטית של ישראל ושל החברה הישראלית: הכיבוש. תחת זאת לא רק שהוא מתעלם ממנה, הוא מוסיף עוד ועוד כבלים שיקשו גם על הבאים אחריו לפתור אותה. החל בחקיקה המקשה על "חלוקת ירושלים" וכלה בהמשך בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות.

אפילו באופן בו הוא מציג את הסכסוך עם הפלסטינים מול הציבור בישראלי – נתניהו אינו מדבר על תקווה או רצון לפתור את "הבעיה" שלא תעלם מעצמה, אלא הוא מתמקד באיומי הטרור ובהסתה הפלסטינית, ומסמא את עיני עמו ביוקרה הבינלאומית לה הוא זוכה.

קשה שלא להיזכר במה שאמר עליו אביו, פרופ' בן ציון נתניהו המנוח, בראיון לעיתונאי ארי שביט מ"הארץ", שהתקיים לקראת סוף הקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה [1998]: "...יש לו גם כישרון דיפלומטי ויכולת של השפעה מדינית, וייתכן שהיה מתאים יותר להיות שר חוץ מאשר ראש מדינה".

נתניהו הוא אולי שר החוץ הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל, אבל כראש ממשלה הוא אינו מצליח להתמודד עם המשימה הגדולה המוטלת עליו כמנהיג בדור הזה.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles