יחסו של השלטון הישראלי לעמודי התווך של הדמוקרטיה וזכויות האזרח מזכיר את הסיפור הישן והטוב על העגלון שקיצץ בכל יום עוד קמצוץ ממנת המספוא של סוסו. הוא האמין שהבהמה תתרגל לדיאטה הכפויה ותוסיף למשוך בעול. הסוס האומלל הרכין ראש, רקע ברגליו, האט את צעדיו, הפך לעור ועצמות וסופו, כמובן, שכרע תחתיו ומת.

המנה הראשונה בתפריט של כל דמוקרטיה היא כמובן חופש הביטוי. הכרסום הזוחל בעקרון הזה תפס תאוצה לפני שנתיים, כששרת התרבות מירי רגב ביקשה למנוע תקצוב ממשלתי ליצירות אמנות שתוכנן אינו תואם את השקפות עולמה. היועץ המשפטי אז, יהודה וינשטיין, נאלץ להסביר לשרה שהיא חורגת מסמכותה. לאחר שהשרה שבה לסורה, הבהירה לה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, כי מוסד הצנזורה על מחזות ננעל לפני שנים רבות.

מרכיב חיוני נוסף לחברה דמוקרטית בריאה הוא הפרדת רשויות. שרת המשפטים איילת שקד חצתה בימים אלה (7 ביוני) ברגל גסה את הקו האדום המפריד בין הרשות המבצעת, שהיא משרתת בה, לבין אגפי הרשות השופטת. במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, דרשה שקד לפתוח בחקירה פלילית נגד דובר ארגון "שוברים שתיקה". חטאו של הדובר, דין יששכרוף, הוא שהודה בסרטון שהפיץ הארגון כי בעת שרותו בחברון הכה פלסטיני שיידה אבנים לעברו.