50 שנה מלאו השבוע למלחמת ששת הימים, ועדיין, מדינת ישראל, מוסדותיה ואזרחיה אינם תמימי דעים מה בדיוק קרה ביוני 67׳. אנשי ימין חוגגים את שחרור יהודה ושומרון בעצרות עם. פעילי שמאל מקיימים אין ספור ימי עיון על הכיבוש. כל השאר, רוב הישראלים, נשארו בבית. רובם נולדו לתוך "המצב" או קיבלו אותו מן המוכן עם הגירתם לישראל. די להם במידע שמספקים להם פוליטיקאים ועיתונאים, שרובם נולדו אף הם אחרי 67׳ או הגיעו לישראל שנים רבות אחר כך.

השפה המדוברת בשיח הציבורי והפרטי מאז יוני 1967 מסייעת לאותם מיליוני ישראלים לישון במנוחה עם מצפון נקי. השפה המכובסת, כפי שהגדיר זאת דויד גרוסמן בסדרת המאמרים שפרסם במלאת שני עשורים לכיבוש וכונסו לספר ''הזמן הצהוב", מנסה להעלים מיליוני פלסטינים שחיים במרחק של כמה קילומטרים מערי ישראל. שכנים אלה לא זכו ליהנות אפילו יום אחד מחירות, מחופש תנועה ומכבוד. במלאת יובל למלחמת ששת הימים בחר הטור בעשרה מונחים מובילים ב״עברית כיבושית״.

 "יהודה ושומרון''. המונח הזה מתגלגל אפילו על לשונם של אנשי שמאל ישראלים. אין טוב ממנו לניקוי הכתם הירוק שסימן את גבולה המזרחי של ישראל עד ה-5 ביוני 67׳. כמה ישראלים יודעים להבחין בין "הרי יהודה", שבשטחה הריבוני של ישראל, לבין "אזור יהודה", המצוי בדרום הגדה המערבית שמחוץ לשטח ישראל? הלגיטימציה לטשטוש הקו הירוק התקבעה במינוחים שונים של משרדי ממשלה ושירותים ציבוריים. כך למשל, החלוקה למחוזות במינהלת השירות הלאומי ובקופת חולים כללית, שם תמצאו את "מחוז שרון-שומרון". בשנים הראשונות קראו לאזורים האלה "השטחים המוחזקים". המונח השתנה ככל שגברה האדנות ביחס להמשך ה"החזקה", קרי הכיבוש.

אתר משרד החוץ דורש היום להחליף את המונח "שטחים כבושים" ב"שטחים שנויים במחלוקת". כדאי להזכיר שבמתווה מפת הדרכים שממשלת שרון אימצה ב-2003 (בתמיכת שר האוצר דאז בנימין נתניהו) כתוב כי הסכם הקבע יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וישים קץ לכיבוש שהחל בשנת 1967. ישראל הגישה למסמך 14 הסתייגויות, אבל אף אחת מהן לא עוסקת במילה ״כיבוש״.