דילוג לתוכן העיקרי

"שתי מדינות או אחת" – האם ישנה אפשרות אחרת?

אי אפשר לרבע את המעגל: תהליך שלום אזורי, קונפדרציה עם ירדן וחילופי שטחים משולשים או מרובעים – אלה, נכון לעכשיו, הרעיונות היצירתיים לעקיפת המשא ומתן התקוע בין ישראל לפלסטינים, אבל כולם מובילים למבוי סתום.
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu leaves the White House after a meeting with President Donald Trump in Washington, U.S., February 15, 2017. REUTERS/Carlos Barria - RTSYUPM

"שתי מדינות, מדינה אחת, מה שהצדדים ירצו", אמירתו זו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במסיבת העיתונאים המשותפת עם בנימין נתניהו בשבוע שעבר [15 בפברואר] בבית הלבן ממשיכה להכות גלים במזרח התיכון ובישראל.

אמנם, שני פקידים אמריקאים בכירים (השגרירה באו"ם והשגריר המיועד בישראל) כבר הבהירו ואמרו כי ארה"ב ממשיכה לתמוך בפתרון שתי המדינות, אבל את הנאמר אין להשיב והמערכת הפוליטית הישראלית סוערת בהתאמה: בודדים בימין הישראלי תומכים במדינה אחת בה לכל אזרח תהיה זכות הצבעה ושיוויון זכויות, ומתוכם רק הנשיא ראובן ריבלין סבור שיש להעניק לכל הפלסטינים זכות הצבעה ושוויון מלא. אחרים סבורים שהפלסטינים צריכים לממש את זכות ההצבעה שלהם בבחירות לפרלמנט הירדני. כך או אחרת, רעיון המדינה האחת נתקל, עדיין, בהתנגדות גורפת של רוב הציבור הישראלי.

האם יש אפשרויות אחרות, חוץ מ"שתי מדינות או מדינה אחת"? בסוגיה הזו עוסקים בישראל ביתר שאת בשבוע האחרון. כולם מדברים על רעיונות חדשים, "מחוץ לקופסה", אבל כשמנסים לנתח אותם מגיעים למבוי סתום: 1. "תהליך שלום אזורי" במקום משא ומתן בילטרלי ישראלי-פלסטיני. 2. רעיון הקונפדרציה עם ירדן, שקם מחדש לתחייה. 3. חילופי שטחים משולשים (ישראל-מצרים-פלסטין) או מרובעים (עם ירדן); אלה, נכון לעכשיו, הן הדרכים "לרבע את המעגל" ולעקוף את שדה המוקשים השנוא של המשא ומתן התקוע בין ישראל לפלסטינים.

"תהליך אזורי" הוא המונח בו משתמשים כל אלה שמפחדים מהמשא ומתן עם הפלסטינים. רבים אוחזים ברעיון הזה: אביגדור ליברמן מטיף לו כבר שנים, יאיר לפיד תומך בו, בנימין נתניהו מדבר עליו ויצחק הרצוג חלם עליו בתקופה בה ניהל משא ומתן עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו.

כדי להבהיר עד כמה הרעיון מופרך בנסיבות בהן הוא מועלה עכשיו, הנה סיפור קצר שסיפר בשיחה סגורה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כך לדברי גורמים פוליטיים: "באמצע מאי 2008 הגעתי לעקרונות יסוד על בסיסם אני מוכן לנהל משא ומתן עם הפלסטינים: מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים, שתי בירות בירושלים כולל נאמנות בינלאומית על האגן הקדוש וריבונות ישראלית על הכותל המערבי, בעיית הפליטים תיפתר במסגרת הנוסחה ביוזמת השלום הערבית ופירוז מלא של המדינה הפלסטינית. ראש ממשלת בריטניה באותם ימים, גורדון בראון, שמע על התכנית הזו והתלהב. הוא אמר לי שדיבר עליה עם מלך סעודיה, והמלך אמר לו שאם אולמרט יצהיר בפומבי על תכניתו אז הוא, המלך הסעודי, ילחץ על הפלסטינים להגיד 'כן'. אמרתי לבראון שאני הולך על זה. נשאתי נאום ובו עקרונות התכנית שלי. אבל אז התברר שמלך סעודיה תפס רגליים קרות. פתאום, כשאני את חלקי בעסקה מילאתי, הוא נעלם".

הלקח מהסיפור הזה ברור: אין שום דרך בעולם לעקוף משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ישיר או עקיף, ואין שום ליגה ערבית או פורום ערבי כלשהו שיסכים להיכנס עם ישראל לחדר לפני שהסוגיה הזו תיפתר, או תימצא נוסחה שתרצה את הפלסטינים ותכלול את קווי 67'.

על העיקרון הזה חולקים עכשיו בימין הישראלי. תקוותם מבוססת על המורא שמטילה איראן על מדינות ערב הסוניות. אם הנשיא טראמפ ילך לקראת הסעודים ומדינות המפרץ בסוגיה האיראנית, הם יסכימו ללכת לקראתו בסוגיה האזורית, אומרים בסביבתם של נתניהו, ליברמן וגורמי ימין נוספים. התקווה הזו ספגה פגיעה קשה עם סילוקו של הגנרל מייקל פלין מתפקיד היועץ לביטחון לאומי. הסיכוי שטראמפ יפתח את הסכם הגרעין עם איראן קלוש והתכנית הגרנדיוזית של ה"שלום האזורי" בלי פלסטינים נהנית מסיכוי קלוש עוד יותר.

את רעיון הקונפדרציה העלה לראשונה שמעון פרס המנוח, ב"הסכם לונדון" שהשיג עם המלך חוסיין ב-1987, ובו הסכים חוסיין לקחת אחריות על השטחים ועל האוכלוסייה ולחתום על שלום עם ישראל. ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, טרפד את ההסכם. עכשיו יש בישראל כאלה שהיו רוצים לשכנע את המלך עבדאללה לייצר סוג של קונפדרציה עם השטחים, במסגרתה ישראל תמשיך בשליטה הביטחונית על השטח והוא יקבל את השליטה האזרחית המלאה על שטחיA  וחלקים משטחי B, בעוד התושבים הפלסטינים מצביעים לפרלמנט הירדני. הסיכוי שזה יקרה דומה לסיכוי שטראמפ יסכים לקלוט את כל הפליטים מסוריה ומהמזרח התיכון כדי לסייע לאירופה.

נשארנו עם חילופי שטחים. המונח הזה מתייחס בדרך כלל לתכניתו המדינית המפורסמת של ליברמן, אך ישנם מספר רעיונות נוספים, חלקם מרתקים והגיוניים (מה שמבטיח שאלה לעולם לא יתגשמו במזרח התיכון). המגובש מכולם הוא רעיון שהגה הגיאוגרף הישראלי הנודע פרופ' יהושע בן אריה, והפך אחר כך לתכנית סדורה של האלוף גיורא איילנד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי בישראל.

התכנית מבוססת על חילופי שטחים במסגרתם ישראל תזיז את הגבול בינה לבין מצרים בכמה מאות מטרים צפונה, לאורך רצועה של מאות קילומטרים. בתמורה, תעביר מצרים לפלסטינים רצועת שטח ארוכה בהמשך לרצועת עזה, לכיוון דרום, ותגדיל מאוד את שטחה של הרצועה הצפופה. תמורת השטח הזה יאפשרו הפלסטינים לישראל לספח את גושי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון. ניתן גם לצרף את ירדן למשולש הזה, באמצעות העברת שטחים מישראל לירדן במשולש הגבולות הצפוני, כשירדן מעבירה את התמורה שמגיעה לישראל ישירות לפלסטינים, שמוותרים לישראל על עוד שטחים בגושי ההתיישבות.

בזמנו, כשהוצגה התכנית הזו בפניו של נשיא מצרים חוסני מובארק, הוא כמעט השליך את מציגיה מכל המדרגות. מצרים לא תוותר על גרגר אחד של חול מאדמת סיני, אמר. אלא שמאז זרמו מים רבים בנילוס, סיני מוצפת בלוחמי דאע"ש, מובארק כבר לא נשיא והמזרח התיכון בטלטלה. האם אפשר יהיה לצאת מהקופסה לחילופי שטחים? שמישהו ינסה קודם להסביר את עקרונות התכנית הזו לנשיא טראמפ.