דילוג לתוכן העיקרי

תעשיית האושר של נתניהו

נאומו של נתניהו בפתיחת מושב החורף של הכנסת היה חריג: בשנתו השמינית ברצף כראש ממשלה הוא כל כך בטוח בעצמו, עד שאינו טורח לעדכן את הציבור בסוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות, ודי לו לשכנע את הישראלים שהם בעצם מאושרים.
A general view shows the plenum as Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu speaks at the opening of the winter session of the Knesset, the Israeli parliament, in Jerusalem October 31, 2016. REUTERS/Ronen Zvulun - RTX2R7SE

נאומו של בנימין נתניהו בפתח מושב החורף של הכנסת ביום שני [31 באוקטובר] ייזכר בזכות הכותרת שיצאה ממנו על כוונתו "לשקם את רשות השידור". זה היה עוד שיא בסערה התקשורתית והציבורית המתגלגלת על עתיד השידור הציבורי. אבל הצהרת הכוונות הזאת תפסה בקושי 20 שניות בנאום שנמשך כחצי שעה. אילולא היה מדובר בסוגיה תקשורתית בוערת, נאומו של ראש הממשלה היה ראוי לכותרת אחרת, כגון: מדוע הישראלים כה מאושרים?

כל שנה בסתיו חוזרת הכנסת לעבודתה הסדירה לאחר פגרת קיץ ארוכה, בכינוס חגיגי ששיאו הוא נאום ראש הממשלה. מדובר בסקירה של פעילות הממשלה בחודשים שחלפו ובהצהרת כוונות לבאות. בטקס נוכחים נשיא המדינה ושאר סמלי השלטון, למשל נשיא בית המשפט העליון. אף הסגל הדיפלומטי הבכיר מוזמן לשבת ביציע אולם מליאת הכנסת.

זו הפעם השביעית ברציפות מאז שב נתניהו לשלטון [מארס 2009] בה הוא מוזמן לנאום כראש ממשלה בפתיחת מושב החורף של הכנסת. נאומו הפעם היה חריג –  בניגוד לקודמיו שעסקו בנושאים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים (כגון: המשא ומתן עם הפלסטינים, המאבק בגרעין האיראני ורפורמות כלכליות), הפעם נתניהו אפילו לא התאמץ לחדש משהו. את נאומו הארוך הקדיש נתניהו לביסוס תזה על הסיבות לאושרם של הישראלים. הוא עשה זאת באמצעות נתונים ומספרים שליקט ובאמצעות הפרכת פרסומים לא מחמיאים בתקשורת על ישראל, כשהוא מלגלג על תחזיות שהתבדו באופן המחזק את טיעוניו.

כהמשך ישיר להרצאותיו בפני בכירי התקשורת הישראלית, שהוזמנו ללשכתו בחודשים האחרונים, נדמה כי נתניהו ביקש לצרוב בתודעה הישראלית את המציאות כפי שהוא רואה אותה. ביקום המקביל של נתניהו מצבה של מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר; היא דמוקרטיה איתנה, מעצמה צבאית וכלכלית וידה מושטת לשלום, אך אין מי שילחץ אותה. בעולם של נתניהו התקשורת השמאלנית ויריביו הפוליטיים מסרבים להכיר בגדולתו ואף מתעקשים לייצר את "תעשיית הדכדוך" כהגדרתו, בעוד הוא אחראי על "תעשיית האושר".

איך הוא יודע? הישראלים דירגו את עצמם במקום גבוה במדד האושר של ה-OECD לשנת 2016. אבל נאמן לתזה שלו, נתניהו בחר להתעלם מהקיטוב החברתי שהוא וכמה משריו מעצימים, הבא לידי ביטוי במדד העוני ובפערים בין עשירים לעניים בהם ישראל דווקא מככבת במקומות גבוהים.

נתניהו מנופף בהיותה של ישראל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אך מתעלם מהעובדה שהוא עושה כל שלאל ידו כדי לרמוס את התקשורת החופשית בה ולהכפיף אותה לרצונותיו.

הוא גם בוחר להתעלם מהפיל שבחדר: הסכסוך עם הפלסטינים וטרור היחידים שעדיין חי ובועט. למעשה, נתניהו כבר אינו חש מחויבות כלשהי לעדכן את הציבור הישראלי במהלכים אקטיביים שהוא עושה כדי לקדם מהלך מדיני. הרי גם אם לשיטתו אין עם מי לדבר, הוא זה שחזר ובישר כי יש מה לעשות מול מדינות ערב המתונות. אז מה קורה באמת בחזית המהלכים המדיניים האזוריים? האם אזרחי ישראל לא זכאים לשמוע על התפתחות זולת הצהרות הנדמות כריקות מתוכן?

בשנתו השמינית ברצף כראש ממשלה נתניהו כל כך בטוח בעצמו, עד שהוא אינו טורח לשכנע את אזרחיו כי הוא פועל לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. בניגוד לשנים קודמות בהן הוא לפחות טרח לפרוס מצג שווא ולבצע פעולות טקטיות כמו הקפאה בנייה בהתנחלויות, נתניהו של אחרי בחירות 2015 עם 30 מנדטים של הליכוד רואה את עצמו משוחרר מחובה זו.

כדי להבין את האבולוציה הזו, כדאי לחזור לנאומיו הקודמים בפתיחת מושבי החורף. בכולם פרט לאחרון נתניהו הציג מעין דין וחשבון מדיני וכלכלי וליווה את דבריו בהצהרות להמשך. ככל שחלפו השנים ההצהרות הללו, בעיקר בעניין הפלסטיני, הפכו לכלליות ופחות מחייבות, עד שבנאום האחרון הן נעלמו כליל (זולת משפט קטן ואגבי על ידו המושטת לשלום מול אבו מאזן).

עיון בנאומי העבר גם מעניק פרספקטיבה פוליטית: מפלגות גדולות קרסו (קדימה), מפלגות חדשות קמו (העצמאות, יש עתיד, התנועה, כולנו) ושותפים קואליציוניים באו והלכו. אביגדור ליברמן, למשל, היה שותף לממשלת נתניהו, אחר כך היה אופוזיציונר חריף, ובחודשים האחרונים הוא שוב שותף בכיר. מה שנשאר קבוע הוא נתניהו ונאומיו כל שנה בסתיו. מאוקטובר לאוקטובר.

באוקטובר 2010, אחרי כשנה וחצי בתפקיד, נתניהו הקדיש את רוב נאומו למשא ומתן עם הפלסטינים ולמוכנותו לעשות פשרות כואבות. במליאה ישב שר הביטחון אהוד ברק, אז עדיין יו"ר מפלגת העבודה, והנהן. ישראל הקפיאה באותה עת את הבנייה בהתנחלויות בעקבות "נאום בר אילן" של נתניהו [יוני 2009].

באוקטובר 2011, כמה חודשים לאחר פרוץ האביב הערבי, נאומו של נתניהו הוקדש להתפתחויות האזוריות. ב-2014, אחרי "צוק איתן", נתניהו הפליא בשבח תיאור ההזדמנויות המדיניות האזוריות שנפתחו בפני ישראל, שיכלו לדבריו לסייע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. בסתיו 2015 נתניהו כבר הקדיש את נאומו לאינתיפאדת היחידים ולטרור האסלאמי העולמי.

קשה להתעלם מאופי הנאום האחרון. במה בוחר נתניהו לפתוח אותו? בתחזית כושלת משנת 2009 של השבועון הבריטי "האקונומיסט", לפיה השלטון בתוניסיה בשום פנים אינו גמור. "כעבור שנה וחצי הוא היה גמור", גיחך נתניהו והתחשבן גם עם השבועון "ניוזוויק", שקבע באותה שנה שסוריה היא הנס הכלכלי הבא. "נו", סיכם נתניהו, "זה לא היה בסוריה ולא בתוניסיה, זה היה כאן בישראל".

בהמשך נאומו התחשבן נתניהו עם תחזיות אחרות של כלי תקשורת בארץ ובעולם, כאילו היה מדובר בביקורת עיתונות ולא בנאום של ראש ממשלה לאזרחיו. בסתיו 2016 נתניהו נשמע ונראה כמו איש שיווק מיומן, שמתאמץ לשכנע את הישראלים לעצום עיניים ולהבין שהם מאושרים.