ההספד שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בהלווייתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס ביום שישי (30 בספטמבר) היה עמוס בתיאורים של רגעים אישיים, כמעט משפחתיים, נוגעים ללב שהשניים חלקו. אולם בשמיעה נוספת של דברי ראש הממשלה בטקס קשה להשתחרר מהתחושה שהוא אולי ספד לפרס - אבל דיבר בעיקר על עצמו. יותר מכל, זה היה נאום פוליטי שנועד להדגיש את צדקת דרכו של נתניהו.

הטקסט שראש הממשלה הקריא בהלוויה היה מלאכת מחשבת של הכרה בתרומתו הכבירה של פרס למדינת ישראל, תוך התמקדות במעשיו בזירה הביטחונית והתעלמות מוחלטת מפעולותיו בזירה הפוליטית. נתניהו לא הזכיר את 25 השנים שבהן חתר פרס להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס חלוקת הארץ והסכמי אוסלו.

ברוח זו נתניהו גם התעלם מהמעשה המנהיגותי האמיץ של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, אשר למרות ביקורת חריפה בעולם הערבי בכלל, ובגדה ובעזה בפרט, החליט להשתתף בטקס בהר הרצל בירושלים. ראש הממשלה חשש מהביקורת החריפה שיספוג מהימין בישראל, ולא הזכיר את עמיתו הפלסטיני אף לא במילה.

בשולי הטקס קיים נתניהו סדרת פגישות מדיניות לא מחייבות, שיוח״צנו היטב על ידי לשכתו כדי לעמעם את העובדה שהפגישה החשובה שיכלה להתקיים - עם נשיא ארה״ב ברק אובמה שנכח בהלווייה - לא התרחשה. לנתניהו גם לא הייתה כל כוונה לנצל את האירוע המרגש הזה, שבו ישבו בקהל כמה מלוחמי השלום המרכזיים בזירה הבינלאומית, כדי להפיח רוח חיים בדרך אוסלו.