ליברמן למד את מגבלות הכוח

ביום רביעי, ה-5 באוקטובר [2016], נפלה רקטת קסאם בעיר שדרות, כמה עשרות מטרים מביתו של אלון דוידי, ראש העירייה. במזל רב לא היו נפגעים (למעט שני נפגעי חרדה) ולא נגרם נזק משמעותי. סוללת "כיפת ברזל" לא שיגרה טיל יירוט נגד הרקטה הזו, אולי בגלל הטווח הקצר מדי של ירי הקסאמים מרצועת עזה לשדרות.

עוד באותו לילה ביצע צה"ל סידרה מאסיבית של התקפות אוויריות, רובן נגד מטרת חמאס מוגדרת ברצועה. למחרת, בשעת צהריים, שוב נורתה רקטת קסאם מעזה לשטח ישראל ושוב נחתה בשטח פתוח. גם הפעם, לא היו נפגעים בנפש. כמה טונות של חומר נפץ שחיל האוויר שפך על עזה בלילה שבין שתי הרקטות, לא הרתיעו. הדי ההתפוצצויות מתקיפת צה"ל נשמעו היטב לאורכה ולרוחבה של הרצועה ועדיין, בסוג של התרסה, הסבב הזה נחתם ברקטה בודדה נוספת.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, ששתי רקטות קסאם נורות לכיוון ישראל בתוך יממה אחת. ההרתעה שהשיגה ישראל לאחר "צוק איתן" הורידה את מספר שיגורי הרקטות לעברה לשפל של כל הזמנים. השקט הזה התאפשר בזכות "כללי משחק" חדשים שהונהגו בין ישראל לחמאס מאז "צוק איתן" וסוג של דו-קיום באי-שלום שהתגבש בין ישראל לבין ארגון הטרור השואף להשמידה.

הירי שמבוצע בכל זאת לעבר ישראל, ובכללו שתי הרקטות מסוף השבוע, אינו מבוצע על ידי חמאס. להיפך: חמאס פועל נמרצות כדי למנוע אותו. את הרקטות יורים ארגונים המכונים "סוררים", בעיקר כנופיות סלפיות או רסיסי התארגנויות המושפעות מדאע"ש ופעילות בשולי הרצועה.

על הירי האחרון לקח אחריות ארגון סלפי קטן בשם "אחפאד א-סחאבה אכנאף בית אל מקדס". על פי הארגון, הירי מבוצע כמחאה נגד מעצרם של פעילי הארגון בידי חמאס. ישראל מצדה ממשיכה להצהיר כי היא רואה בחמאס את הריבון ברצועה, ולכן גובה ממנו מחיר עבור כל ירי.

בשורה התחתונה, נוצר מצב מוזר: חמאס לא יורה לעבר ישראל, חמאס מנסה לבלום את הירי הזה ואף הקים יחידה מיוחדת שתפקידה למנוע אותו, ועדיין הוא משלם ביוקר אחרי כל אירוע ירי. הארגונים הסלפיים, לעומת זאת, חוגגים באופן כפול: גם ממשיכים לירות לעבר ישראל בלי לשלם מחיר, וגם גורמים לחמאס נזק עקיף, כשהם הופכים את ישראל לשוט מזדמן.

ישראל, מצדה, מתקשה לגבש דרך לגבות מחיר מהארגונים הסלפיים שנוגסים בעקביו של חמאס בעזה. הם קטנים מדי, נעדרי תשתיות מוגדרות, בסיסים או עמדות. גורם מודיעיני ישראלי מעריך בשיחה עם אל-מוניטור כי לכל ארגון כזה כמה עשרות פעילים בלבד, כשמסביבם מעטפת תמיכה של כמה מאות חברי ארגון ותומכים. לישראל לא נותרת ברירה אלא להתחשבן עם מי שהיא רואה כריבון היחיד ברצועה, הלא הוא חמאס. היא עושה את זה בניגוד לאינטרסים הישירים שלה, שרואים בחמאס, נכון להיום, את הגורם המייצב היחיד בסביבה ופועלים להנצחת שלטונו.

במצב הדברים, מוצאים ארגונים סלפיים קיקיוניים את עצמם בעמדת השפעה נדירה: בהשתלשלות אירועים מסוימת הם מסוגלים לגרור את ישראל וחמאס לעימות שאף אחד לא באמת רוצה בו. טפטופי הירי הללו, שגוברים מעט באחרונה, מפרים את האיזון העדין שהושג בשטח מאז "צוק איתן", איזון שבמסגרתו למדה ישראל לחיות עם חמאס, ולהיפך.

בשנתיים שחלפו מאז "צוק איתן" שיפרה ישראל באופן דרמטי את יכולות איסוף המודיעין שלה, מעל ומתחת לפני הקרקע, ברצועת עזה. בשנה האחרונה התגבש דפוס פעולה ישראלי חדש, בתגובה לכל ירי של רקטות מהרצועה לכיוון ישראל. כך, הפעם הקודמת בה שוגר קסאם לעבר ישראל גררה תגובה ישראלית עוצמתית וחריגה, במסגרתה "ירד" חיל האוויר על סידרה של מטרות חמאס אסטרטגיות ברצועה, ועל פי גורמים בכירים בצה"ל "שלל מחמאס יכולות אסטרטגיות חשובות". סיבוב נוסף של תגובה מהסוג הזה אירע השבוע.

בצנזורה הצבאית לא מאפשרים לפרסם מה בדיוק תקף צה"ל באזור בית חנון ברצועה, אבל המספר הרב של פצצות כבדות שחיל האוויר הטיל על המתחם הזה קשור לחשיבותו האסטרטגית מבחינת חמאס. בסיום התקיפה הזו, איבדה ישראל מטוס אף-16 שלא הצליח לנחות בבסיס בנגב ואחד מטייסיו נהרג.

בסופו של הסבב הנוכחי, ישראל מצמצה ראשונה. על הרקטה השנייה שנורתה, התגובה הייתה מינורית בהרבה. שר הביטחון העדיין-טרי, אביגדור ליברמן, נאם ביום חמישי בערב בטקס סיום קורס צה"לי ושיגר לחמאס מסר מעורב, מפויס ברובו: "אנו הנהגה אחראית ושקולה", אמר ליברמן, "אין אנו מחפשים הרפתקאות ואף אחד לא דוחף להסלמה מול חמאס ברצועת עזה, אך אנחנו נחושים להגן על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, ובנקודה הזאת לא תהיה שום פשרה". לדברי ליברמן, "חמאס הוא השולט ברצועה... כשהוא רוצה להשיג משהו או למנוע משהו, הוא יודע לעשות זאת. אז גם בנושא של ירי סוררים למיניהם, שישתדלו יותר".

רק לפני מספר חודשים היה אותו ליברמן ממש יוצא מגדרו לאחר כל רקטה ודורש להפעיל את צה"ל במלוא עוצמתו מיד, לפלוש לרצועה, לכבוש אותה ולהפיל את שלטון חמאס. השינוי שעבר שר הביטחון הישראלי החדש הינו דרמטי וכבר סוקר בעבר (גם כאן), אבל אמירתו השקולה, שנועדה לסיים מהר ככל האפשר את סבב האלימות המוגבל האחרון, ממחישה יותר מכל דבר אחר את הכרתו של ליברמן במגבלות הכוח.