הסכנה האמיתית שב״חזרה לשגרה״

מי שמחפש דמיון בין אירוע הירי ביום רביעי שעבר (8 ביוני) במתחם שרונה בתל אביב, לבין אירוע הירי שהתרחש כעבור ארבעה ימים (12 ביוני) במועדון הלהט"ב באורלנדו, ימצא אותו בביטוי "חוזרים לשגרה" בישראל ובארה״ב: חוזרים לשגרת הבעת התנחומים, חוזרים לשגרת ביקור הפצועים ולגינוי הרוצחים. חוזרים לשגרת פיזורן של סיסמאות ריקות ולשגרת ההסתה נגד חברי קבוצתו של הרוצח. חוזרים לשגרת לגימת קפה וחוזרים לשגרת הדלקת נרות בזירת האסון. עד לפיגוע הבא.

בנאום שנשא לאחר הטבח באורלנדו אמר הנשיא ברק אובמה כי "אנחנו צריכים להחליט אם זו המדינה שאנחנו רוצים להיות", והוסיף "לא לעשות כלום - זו גם כן החלטה", רמז עבה לסירובם של השמרנים להטיל הגבלות על רכישת כלי נשק והחזקתם.

מצבו הפוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו טוב מזה של אובמה. נתניהו יכול לבחור באחת משתי דרכים: להמשיך בעוד מאותו הדבר, כלומר באפס מעשה, שתוצאותיו גם הן יהיו זהות – שכול, ייאוש ושנאה, או לעשות מעשה. הוא לא יתקשה לגייס לשם כך רוב מוצק בבית הנבחרים הישראלי. אם לא ישיג את הרוב הזה בקואליציה, הוא יוכל לייבא קולות מהאופוזיציה. כך עשה מנחם בגין כשהוציא את ישראל מחצי האי סיני וכך נהג אריאל שרון כשהוציא את המתנחלים מרצועת עזה.

יצדק מי שיגיד שאין דין חופי הרחצה של שארם א-שייח כדין מערת המכפלה בחברון, ושאי אפשר להשוות בין גוש קטיף לגוש עציון. אכן, השגת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים היא משימה סבוכה שבעתיים מחתימה על חוזה שלום עם מצרים.