דילוג לתוכן העיקרי

איך הפליטים הסורים בטורקיה מסתדרים?

כ-85 אחוז מהפליטים הסורים בטורקיה החיים מחוץ למחנות הפליטים נאלצים להסתפק בשכר זעום, כי אינם מקבלים היתרי עבודה.
RTS354U.jpg

ב-15 בינואר חל מפנה משמעותי במדיניות הממשלה הטורקית ביחס למשבר ההומניטרי בשכנתה סוריה. פקידי ממשל אישרו תקנות חדשות המאפשרות הענקת היתרי עבודה לרבים מבין 2.5 מיליון הפליטים הסורים השוהים על אדמת טורקיה.

החלטת הממשלה הטורקית התקבלה בברכה על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, אך עדיין יש ליישם אותה כדי להביא לשיפור בחייהם ובתנאי עבודתם של רבים מהפליטים הסורים הנמנים עם ציבור העובדים בטורקיה.

עלי עובד בתת-תנאים במתפרה ברובע זייתינבורנו - שכונה נידחת של מעמד הפועלים באיסטנבול, הנחבאת מעין העוברים ושבים במרכז הבירה הטורקית ומלב גופי הפיקוח במדינה. במרתף קודר ואפלולי יושבים 15 פועלים סורים בשתי שורות, רכונים על מכונות תפירה מרעישות. הזמזום המתמיד של המכונות גובר גם על המוסיקה הערבית הבוקעת בקולי קולות מהרדיו.

"אני מורה למתמטיקה עם 20 שנות ניסיון, אבל אף אחד מבין בתי הספר הסוריים באיסטנבול הסכים לקבל אותי לעבודה", הוא סיפר לאל-מוניטור. עלי, תושב אידליב במקור, הגיע לאיסטנבול לפני שנה וחצי כשבכיסו 6,000 דולר, לאחר שעבודתו כמורה בבית ספר ציבורי באידליב הנתונה לשליטת כוחות המורדים הפכה למקצוע עם סכנת מוות. מאחר שלא הצליח למצוא משרת הוראה בטורקיה, נאלץ עלי לעבוד כפועל פשוט 11 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, בשכר חודשי של אלף לירות טורקיות (כ-350 דולר), המשמש לתשלום שכר הדירה שלו (800 לירות טורקיות בחודש) וחשבונות המים, החשמל, הגז ועוד (200 לירות טורקיות בחודש). "השכר אינו מספיק למחייה, אבל עדיף מכלום", הוא אומר. כדי לסייע בפרנסת המשפחה, שני בניו, בני 12 ו-14, עובדים אף הם כפועלים במתפרה, ותמורת יום עבודה של 11 שעות [ושבוע עבודה של שישה ימים] מקבל כל אחד מהם שכר חודשי של 500 לירות טורקיות בלבד (פחות מ-180 דולר). "אני לא רוצה להתעשר", אומר עלי, "אבל איבדתי כל תקווה". כל מה שנותר לו מחסכונותיו הוא 50 לירות טורקיות (כ- 18 דולר) שהוא שומר לעת צרה מחשש שיישאר ללא פרוטה בכיסו.

כ-85 אחוז מהפליטים הסורים בטורקיה החיים מחוץ למחנות הפליטים הם חסרי היתרי עבודה. בלית ברירה הם מנסים למצוא פרנסה בכל דרך, גם באופן לא חוקי. המעסיקים הטורקים מנצלים את המצב ומשלמים לעובדיהם הפליטים שכר זעום - כמחצית מהשכר המקובל במשק.

דיאה עג'אג' עובד במאפייה קטנה באיזמיר. למשפחתו הייתה מאפייה בדמשק, אך הם נמלטו מסוריה בשל המלחמה. מ-2014, עג'אג' עובד עשר עד 11 שעות מדי יום, שישה ימים בשבוע, תמורת 1,300 לירות טורקיות (כ-460 דולר) לחודש. מאחר שאין לו היתר עבודה, הוא עלול להיות מגורש מטורקיה.

"העובד שעבד במשרה זו לפניי היה אזרח טורקי שהשתכר 2,200 עד 2,500 לירות טורקיות בחודש (כ-780 עד 890 דולר)", סיפר עג'אג' לאל-מוניטור. במילים אחרות, שכרו החודשי נמוך ב-40 אחוז משכרו של אזרח טורקי. ולמרות שהוא דובר טורקית רהוטה, לאחר יותר משלוש שנות שהות במדינה, הוא אינו מאמין שיוכל למצוא עבודה טובה יותר. "המשכורת [החודשית] הממוצעת של פליטים סורים לא מיומנים היא אלף לירות טורקיות (כ-350 דולר). אני חי רק כדי לעבוד", הוא אומר, "אין לי חיים מעבר לכך".

אוסאמה דרוויש עבד כרופא מומחה בכירורגיה כללית בחאלב, עיר מגוריו הקודמת. כאשר הגיע לטורקיה לפני עשרה חודשים, לא היה יכול למצוא עבודה בתחום ההתמחות שלו. במקום זאת, הוא מעניק טיפול רפואי לפליטים סורים בבית חולים ארעי בקיליס. טורקיה אינה מכירה בתוארי דוקטור לרפואה שהוענקו בסוריה ואין לה מערכת לרישוי רופאים פליטים. "הבעיה [של הרופאים] אינה המשכורת, אלא הקושי להמשיך בעבודה כרופא", סיפר דרוויש בשיחה טלפונית עם כתבת אל-מוניטור. "איך אוכל להמשיך לעבוד כרופא מנתח בלי לבצע ניתוחים?", תוהה דרוויש.

רופאים סורים מוגבלים, לפיכך, להענקת שירותים רפואיים אחרים למטופליהם. "תקנה ממשלתית המעניקה מעמד זמני מוגן לפליטים [kimlik] מאפשרת לסורים שמצאו מקלט במדינה לפנות לבתי חולים ממשלתיים בטורקיה לקבלת טיפול, אך השפה מהווה מכשול רציני", אומר דרוויש, "רופאים טורקים נותנים [להם] מרשמים לתרופות ושולחים אותם לדרכם". לדברי דרוויש, רופאים סורים מוצאים עבודה במרפאות שנתמכות על ידי ארגוני סיוע הומניטריים וארגונים הפועלים ללא כוונת רווח, ומשתכרים בממוצע בין 2,800 ל-4,300 לירות טורקיות (כ-1,000 עד 1,500 דולר) לחודש.

רופאים סורים רבים [מבין הפליטים] מנסים להגיע לאירופה בספינות מתנפחות, על אף הסיכון הכרוך בכך, אך "ישנם בקיליס כ-30 רופאים מחוסרי עבודה", סיפר דרוויש והוסיף כי רבים פותחים מרפאות פרטיות משל עצמם, ללא רישוי חוקי. "הממשלה הטורקית מגלה גמישות בנושא", אך אילו היו כללים מחייבים והליך רישוי רשמי, המצב היה טוב יותר. במצב העניינים הנוכחי, הממשלה מאפשרת לדרוויש לעבוד, "אבל מי יודע, המצב יכול להשתנות מחר". הוא אומר.

בנסיבות אלה, דרוויש מתכנן את צעדיו בטווח הקצר בלבד – לשישה חודשים בכל פעם – שכן עתידו לוט בערפל. בשלב זה, בדעתו להישאר בקיליס ולשפר את שליטתו בשפה הטורקית. המצב דומה [בערים אחרות]. זה מצב נורא מבחינתי", הוא אומר.

חאלד הוא נגן רחוב המנגן לעוברים ושבים בשדרות איסתיקלאל, אחד מעורקי התחבורה הראשיים של איסטנבול, שבו אירע הפיגוע האחרון בטורקיה. הוא אחד מחבורה של חמישה או שישה נגנים סורים המנגנים כתשע שעות ביום בממוצע. צלילי המוסיקה הערבית הנוגים שהם משמיעים מושכים המוני תיירים ערבים. בין קטע נגינה אחד למשנהו מקוננים הנגנים על מצבם הכספי העגום. וכך הם מצליחים להרוויח כ-40 עד 100 לירות טורקיות (כ-14 עד 35 דולר) ביום ולעתים, בחודשי הקיץ, אף יותר. הם מחלקים ביניהם שווה בשווה כל פרוטה שמושלכת לתיבת האקורדיון של חאלד. הסכום שחאלד מרוויח משמש כולו לתשלום שכר דירה של 500 לירות טורקיות בחודש (כ-180 דולר) וחשבונות מים, חשמל, גז וכולי בגובה 400 לירות טורקיות (כ-140 דולר) בחודש. "התחלתי להופיע כנגן רחוב לאחר שעבדתי כפועל במתפרה בשכר חודשי של 900 לירות טורקיות (כ-320 דולר)", סיפר חאלד.

מוחמד מצא, למזלו, עבודה בארגון סיוע גרמני בגזיאנטפ, אולם שכרו אינו מספיק לפרנסת משפחתו. אמנם, הוא מרוויח 3,000 לירות טורקיות לחודש (כ-1,070 דולר) – משכורת שמרבית הפליטים הסורים בטורקיה יכולים רק לחלום עליה – אך הוא מחפש ללא הרף דרכים לקצץ בהוצאות המשפחה. "אין לי אפשרות לחסוך כלום", סיפר מוחמד בשיחה טלפונית עם כתבת אל-מוניטור. "יוקר המחייה גבוה מאוד". הוא אב לשניים ותומך גם בבני משפחתו שנותרו מאחור, בצפון סוריה. שכר הדירה שהוא משלם עומד על 550 לירות טורקיות (קרוב ל-200 דולר) לחודש, "אך אנחנו חיים במקום שדומה יותר לצינוק [מאשר לדירה]", הוא אומר. "אני נאבק כדי לחיות חיים של כבוד".

למרות משכורתו הגבוהה יחסית, למוחמד אין היתר עבודה או אישור להתגורר בגזיאנטפ, מאחר שהוא רשום כפליט במעמד זמני מוגן באחד ממחנות הפליטים שלאורך הגבול הסורי. מוחמד אכן חי כמה שנים במחנה פליטים, שבו עסק "בהוראת אנגלית תמורת חפיסת סיגריות". מצבו השתפר מאז, אך כמו הפליטים הסורים האחרים שהתראיינו לכתבה זו, הוא אינו מכיר את חוק העבודה [הטורקי] החדש והוא עסוק בעיקר בדאגה לקיום היומיומי. "ככל שהדבר נוגע לסורים, אין שיפור במצב", אומר מוחמד, "אך אין לי טענות. אני שמח, ויותר מכך, שאני יכול לעזור לבני עמי הנמצאים במצוקה".