דילוג לתוכן העיקרי

סופו הבלתי נמנע של המחנה הציוני

הקטטה המתוקשרת בישיבת סיעת המחנה הציוני חשפה את התפרים הגסים בהם נתפרה השותפות הפוליטית בין לבני להרצוג, ומסמנת את סופה המר. עליית לפיד בסקרים ממחישה את כישלון המחנה הציוני לייצר אלטרנטיבה מאוחדת לראש הממשלה.
Yesh Atid leader Yair Lapid (C) speaks to members of the media in Tel Aviv before heading on a campaign tour March 15, 2015. Once a heartthrob television news anchor, Lapid, 51, was the rising star of Israeli politics in the 2013 election. His centrist Yesh Atid party came second behind Netanyahu's Likud. REUTERS/Baz Ratner (ISRAEL - Tags: POLITICS ELECTIONS) - RTR4TEHU

בסופו של שבוע חלומי מבחינתו [11 במארס], כשסקרים שונים מנבאים לו 21-19 מנדטים, עדכן יו"ר יש עתיד יאיר לפיד את מאות אלפי עוקביו בפייסבוק על מפגש מוצלח שקיים בלילה הקודם "בסלון של ג'קי ואבי זריהן באשקלון".

"רוב הנוכחים הצביעו ליכוד, חלקם אפילו חברי מרכז ליכוד, אבל הרבה לפני כל הזדהות פוליטית הם אזרחים שאוהבים את מדינת ישראל", כתב לפיד והוסיף: "'בדיוק כמוכם', אמרתי להם, 'גדלתי בבית שבו העריצו את מנחם בגין. הכוח שלו היה שהוא לא היה מוכן שיגידו לו על שום דבר 'אי אפשר'".

לפיד פועל על פי תכנית אסטרטגית סדורה, שאמורה להנחית אותו בבחירות הבאות בלשכת ראש הממשלה. עד אז הוא חורש את מעוזי הליכוד בתקווה לקושש כמה מנדטים מהמחנה האחר – כל מה שהמחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג לא הצליח לעשות בבחירות האחרונות [מארס 2015]. כשלון שהשאיר אותו באופוזיציה, למרות שהגיע לקו הסיום עם 24 מנדטים.

התיאור הזה של לפיד, המבקר בלילות בבתיהם של ליכודניקים, רצוי מזרחיים, ממוקד מטרה ונהנה משקט וגיבוי מפלגתיים, רק ממחיש את כישלונו של המחנה הציוני לייצר אלטרנטיבה מאוחדת ולוחמנית לראש הממשלה. אם תרצו, תמונת הראי של לפיד בסלון של בני הזוג זריהן באשקלון היא קטטת הצעקות המתועדת מישיבת סיעת המחנה הציוני ביום שני האחרון בכנסת [7 במארס].

ח"כ אראל מרגלית, שכל הסימנים מראים שהוא מתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, חולל מהומה מכוונת, כשדרש להקדים את הפריימריז הפנימיים. הטקסט של מרגלית כלל מילות תוכחה ואזהרות בסגנון "אנחנו נעלמים... לדחות את הפריימריז זה להכניס את המפלגה לפריזר ולתת לנתניהו את המפתחות של המדינה".

אבל גולת הכותרת של הישיבה הייתה הוויכוח הסוער בין מרגלית לבין ח"כ ציפי לבני, שטענה כי מה שהורס את המחנה הציוני זה העניינים האישיים של חברים במפלגת העבודה. "איזה עניינים אישיים? יש חוקה למפלגה, גברת לבני", קטע אותה מרגלית בצעקות, "את במפלגה הזאת אורחת".

הדלפת הקלטת הלוהטת לתקשורת באה ככל הנראה מכיוונו של מרגלית, שמבחינתו סימן וי על המשימה: ליצור לעצמו רלוונטיות פוליטית ותקשורתית ולאתגר את הרצוג מבית. הוא אמנם ספג עקיצות מצד חברי הכנסת איתן כבל ומירב מיכאלי, אבל בסיכומו של דבר מרבית חברי הסיעה בחרו פשוט לשתוק.

בדבר אחד לפחות מרגלית צדק. לבני היא אורחת במפלגת העבודה, שהרי היא עצמה טורחת בכל הזדמנות, כולל באותו ויכוח צעקני, להסביר שהיא מייצגת מפלגה אחרת (התנועה), ושהריבים של מפלגת העבודה לא מעניינים אותה. רק בחודש נובמבר האחרון עזבה לבני בזעם ישיבה של המחנה הציוני ונימקה: "אם מפלגת העבודה רוצה לירות לעצמה בראש – אני הולכת".

למחרת הריב עם מרגלית, אמרה לבני בראיון לגלי צה"ל: "הטיעון המרכזי שלי הוא שאני לא רוצה להיות, גם לא אורחת, בענייניה הפנימיים של מפלגת העבודה. לכן אני לא רוצה שהנושאים האלה יעלו במסגרת המחנה הציוני...יש שתי מפלגות, אני מראש לא רוצה להיות שותפה לנושאים הפנימיים של מפלגת העבודה".

אפשר להבין את לבני, שלפני הבחירות האחרונות רקמה את השותפות עם הרצוג. השותפות הפוליטית הזו הייתה אמורה להחזיר את לבני לעמדת ההנהגה, אך כעת השניים מדשדשים יחד במי האופוזיציה הרדודים. בעוד להרצוג יש לפחות את ראשות האופוזיציה כפלטפורמה, לבני חזרה להיות ח"כית מהשורה, רחוקה מאוד מהימים בהם הייתה קרובה מאוד אל ראשות הממשלה.

העניין הוא שככה לא בונים אלטרנטיבה לממשלת נתניהו. אם לבני מסבירה בכל הזדמנות שהיא בעצם אורחת, והמפלגה המארחת לא מעניינת אותה, אז למה שאת הציבור הרחב המפלגה הזאת תעניין? עם מסר כזה אי אפשר ללכת לבחירות.

המצוקה של לבני נובעת במידה רבה מהעובדה שהיא הימרה על הרצוג. כעת, כאשר מנהיגותו מאותגרת ומקומו בראש הרשימה אינו מובטח, מי ערב לה שבבחירות הבאות היא תשוריין שוב כמספר 2 אם הוא לא יצליח להיבחר?

מעל הכל נראה שלבני נשארה ללא פלטפורמה מפלגתית בת קיימא. מפלגתה של לבני, התנועה, מעולם לא התרוממה כמפלגה בעלת מוסדות ופעילים. היא בסך הכל מוצר מדף לבחירות – בדיוק כמו המחנה הציוני, שלא הצליח להיבנות כתנועה ונשאר רק כסידור אד הוק לכיבוש השלטון. הכישלון בבחירות, או למעשה העדר הניסיון לבנות את המחנה הציוני כמותג לשנים, כמו גם מה שהתרחש בישיבת הסיעה השבוע, מסמנים את סופו, גם אם לא באופן רשמי. כעת נחשפו לעיני כל התפרים הגסים בהם נתפרה השותפות הזאת. ונזכיר, ח"כ עמיר פרץ כבר עזב את התנועה וחזר אל חיק העבודה (וכנראה יתמודד על ראשותה).

כישלונו של המחנה הציוני איננו רק הכשלון שנחל בבחירות, אלא גם כישלונו לייצר אלטרנטיבה שלטונית. ובעוד המחנה הציוני קרב אל סופו, עולות ופורחות דמויות אחרות באופוזיציה – בראשן לפיד וליברמן.

העלייה של לפיד בסקרים היא בהתאמה לירידה בכוחו של המחנה הציוני. הם כמו כלים שלובים. הסינדרום הזה מוכר במחנה השמאל-מרכז מכל מערכות הבחירות האחרונות בווריאציות שונות, אבל התוצאה היא תמיד זהה. השמאל-מרכז לא מצליח לייצר פלטפורמה שוברת שוויון בין ימין לשמאל, ובאופן הזה לחזור לשלטון. לפיד מנסה לעשות זאת עכשיו, אך בינתיים הוא גדל על חשבון המנדטים שהביאו הרצוג ולבני בבחירות האחרונות.

החדשות הטובות מבחינת נתניהו הן שפעם נוספת מחנה השמאל-מרכז באופוזיציה אינו מצליח להתאחד סביב מנהיגות אחת, כאשר המנדטים ממשיכים לנוע בתוך הגושים. המנדטים שנתניהו מאבד חונים כעת אצל בנט וליברמן.