לאינתיפאדות יש חוקים משלהן. בתחילה השטח מבעבע ממצוקה כלכלית, מעימותים עם מתנחלים, מייאוש ומחוסר תקווה. עד שאירוע מכונן אחד מצית תבערה ובונה את המעגל הראשון של מגויסי האינתיפאדה. באינתיפאדה הנוכחית המעגל הזה הוא המפגעים הצעירים, חסרי השיוך הארגוני, המבצעים ללא הכוונה מלמעלה בעיקר פיגועי דקירה ספונטניים. אבל ככל שנוקף הזמן ומספר ההרוגים בצד הפלסטיני עולה, כך מעגל המתגייסים מתרחב. הרצון לנקום את מות המפגעים הופך להיות המוטיב המרכזי למה שנחשב בעיני פלסטינים רבים כ"מלחמת אין ברירה".
בשלב מסוים הלחץ להתגייס מופעל גם על אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים. בעיני האוכלוסייה בשטחים הם אמורים להגן ולשמור על ביטחונם מפני כל איום, והטענה העיקרית המופנית כלפיהם היא שבישיבתם על הגדר אין בעצם ערך לנשק שהם נושאים.