דילוג לתוכן העיקרי

מורשתו של רבין, מורשתו של יגאל עמיר

יגאל עמיר רצח את רבין כדי לחסל את המדיניות שלו. כעבור 20 שנה, לא נותר זכר מהמדיניות ההיא ומפירותיה. בבוא העת אזרחי ישראל יצטרכו לבחור, אם הם מעוניינים לשוב לדרך השלום, או להמשיך בדרכו של הרוצח.
A rose lies on the grave of former Israeli prime minister Yitzhak Rabin, who was killed by an ultranationalist Jew in 1995, during the annual memorial ceremony at the Mount Herzl cemetery in Jerusalem November 10, 2008. REUTERS/Brian Hendler/Pool (JERUSALEM) - RTXAGKB

4 בנובמבר 1995 הוא תאריך שיירשם בדברי הימים של ישראל כקו השבר הדרמטי והמכריע של הדמוקרטיה הישראלית. ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין הוותה רגע היסטורי וקו פרשת מים: מתנקש ישראלי רצח ראש ממשלה ישראלי מכהן כדי לשנות את מדיניות ישראל ואת פני ההיסטוריה שלה. כעבור 20 שנה, אפשר לומר שיגאל עמיר הצליח: הוא רצח את המנהיג וחיסל את המדיניות שלו.

יצחק רבין עלה לשלטון ב-1992 כדי לחולל שינוי היסטורי ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי של ישראל. הוא היה נחוש בדעתו להוביל להכרעה מיוחלת ולפתור דילמה בת מאה שנה: האם ישראל צריכה לשאוף להשתרע בין הים לירדן (ובכך לאבד את אופיה כמדינה יהודית ודמוקרטית), או שמא עליה לחתור לפתרון של שתי מדינות (ובכך לאבד חלקים מהארץ)? למעשה, זו הדילמה שקיטבה את התנועה הציונית ואת המדינה החדשה מההתחלה - דילמה שמפצלת את העם בין המחנה הימני והרביזיוניסטי, שתומך ב"ארץ ישראל השלמה", למחנה השמאלי שמתנגד לכיבוש של עם אחר.

ביחד עם שמעון פרס (יריבו הפוליטי לשעבר, שהפך ב-1992 לשותפו לדרך), הכריע רבין עוד בתחילת כהונתו בעד הפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הנשיא לשעבר פרס סיפר לאל-מוניטור שבספטמבר 1992 נפגשו שני המדינאים בביתו של רבין כדי לטהר את האווירה, להחליט על דרך פעולה ולחלק סמכויות בין ראש הממשלה לשר החוץ שלו. רבין לקח על עצמו את המשא ומתן הדו-צדדי עם הפלסטינים, עם ירדן ועם סוריה, ואילו פרס היה אחראי על שיחות השלום הרב-צדדיות לשיתוף פעולה אזורי. כמו כן, פרס היה אמור להיות מעורב במסלול הפלסטיני הדו-צדדי. הוא מספר שבסוף הפגישה הסכימו השניים כי "הגיע הזמן לקבל החלטות קשות ולוותר על אדמות למען השלום, כדי לחסוך מהדור הצעיר את הסבל שבסכסוך המתמשך" כעבור מספר חודשים, נולדו שיחות אוסלו בשיתוף פעולה מלא בין שני המנהיגים.

שמעון פרס והצוות שלו הם שהובילו את הדרך אל אוסלו ואת השיחות עצמן. רבין התמקד בעיקר במשא ומתן עם סוריה, בתיווך אמריקאי, אבל היה מעורב למן ההתחלה גם בשיחות אוסלו הלא-רשמיות, וממאי 1993 עקב מקרוב אחר השיחות הרשמיות.

מבחינתו של רבין, לתהליך השלום של אוסלו היו השלכות חשובות על הביטחון האזורי. הוא האמין שהאיומים על ישראל נובעים ברובם ממדינות הפריפריה באיזור (לא המדינות השכנות אשר גובלות בישראל) - בראש ובראשונה מאיראן ומעיראק - כתוצאה מפנאטיות לאומית ודתית שם, ומהפצתם של טילים מתוחכמים לטווח רחוק. האסטרטגיה שהוביל הייתה יצירת קואליציה של אינטרסים משותפים עם מצרים, ירדן והפלסטינים. לשם כך, צריך היה לטפל בסוגיה הפלסטינית, ולנהל משא ומתן עם נציגם הרשמי של הפלסטינים, אש"ף. המוטו של רבין היה: "שלום עושים עם אויבים", ואף שלא שררה אהבה בינו לבין מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, הוא נהג בו בכבוד והתייחס בכובד ראש לאינטרסים שלו.

תהליך אוסלו אכן הניב פירות אזוריים חשובים - היחסים עם מצרים השתפרו פלאים, הסכם שלום נחתם עם ממלכת ירדן (1994), וישראל פתחה נציגויות דיפלומטיות בשמונה מדינות ערב. מיזם נוסף של פרס היה ועידות כלכליות אזוריות שהתקיימו בקזבלנקה (1994) ובעמאן (1995), בהשתתפות נציגים בכירים של המגזר הפרטי מישראל, ממדינות ערב ומרחבי העולם. מעמדה האזורי של ישראל נסק לשיאים חסרי-תקדים.

במקביל, השתפר פלאים גם מעמדה הבינלאומי. היחסים עם הממשל האמריקאי היו טובים מתמיד. הבית הלבן של קלינטון היה מעורב לחלוטין בשיחות השלום ובסוגיות הביטחון של אותם ימים. ב-1995נערכו בוושינגטון דיונים לא-רשמיים על הסכם ביטחוני אפשרי בין ישראל לארצות הברית. גם היחסים של ישראל עם האיחוד האירופי, עם סין, עם הודו ועם הקהילה הבינלאומית זכו לעדנה. היו לכך השלכות חיוביות על הסחר הבינלאומי של ישראל, וכן על ההשקעות בתעשיית ההיי-טק המשגשגת של המדינה. הממשלה של רבין יכלה להשקיע משאבים רבים בפריפריה ובמגזר הערבי, במקום להתמקד בהתנחלויות.

ההתנקשות בחייו של יצחק רבין ועלייתו לשלטון של בנימין נתניהו במאי 1996 שמו קץ למדיניות הזו, וכן לכיוון האסטרטגי החדש אליו פנתה ישראל.

יגאל עמיר רצח את רבין כדי לחסל את המדיניות שלו. עם עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו שמונה חודשים מאוחר יותר, ראש הממשלה המתנגד לאוסלו לא יישם את ההסכמים והתחמק משיחות על מעמד הקבע שהחלו רשמית באפריל 1996.

היום, כעבור 20 שנה, לא נותר כבר זכר מהמדיניות ההיא ומפירותיה. תהליך השלום מת, היחסים עם ארצות הברית עכורים מתמיד, ישראל מבודדת יותר מאי פעם בזירה הבינלאומית, כלכלתה במשבר והדמוקרטיה שלה נמצאת בסכנה בשל חקיקה, מדיניות ורטוריקה שחותרות לערער את זכויותיו של המיעוט הערבי ולצמצם את חופש הדיבור (שהיה ערך מקודש בתקופת כהונתו של רבין).

האם אפשר להחיות את מורשתו של רבין? כן, אפשר, אם נאיר שוב זרקור על אותה אידאולוגיה ועל אותה מדיניות. כיום נדמה שזה בלתי אפשרי, אבל בבוא הזמן, ישראל תצטרך לבחור אם ברצונה לאמץ את מורשתו של רבין, או את מורשתו של יגאל עמיר.

More from Uri Savir

Recommended Articles