דילוג לתוכן העיקרי

מות מורשת יצחק רבין

ישראל של רבין הייתה מדינה של אופטימיות ותקווה. היא איננה עוד. ישראל 2015 היא מדינה מסוגרת וחשדנית, שהעיסוק בתהליך השלום כמעט אינו לגיטימי בה. השנה, לדרך השלום של רבין אפילו לא יהיה נציג בעצרת המרכזית לזכרו.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (L) stands with President Shimon Peres and Speaker of the parliament Reuven Rivlin (R) during a memorial ceremony on Mount Herzl military cemetery in Jerusalem marking the anniversary of the assassination of Prime Minister Yitzhak Rabin October 20, 2010. Israel marks on Wednesday the 15th anniversary of Rabin's assassination by an ultra-nationalist Jew.  REUTERS/Alex Kolomoisky/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS ANNIVERSARY) - RTXTN9O

בשבת הקרובה [31 באוקטובר] תתקיים בכיכר רבין בתל אביב העצרת המרכזית לציון יום השנה ה-20 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין [י''ב בחשוון ה'תשנ''ו]. נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון צפוי לנאום באירוע, כמו גם הנשיא הישראלי המכהן ראובן (רובי) ריבלין. מי שלא יהיה שם הוא שמעון פרס.

היעדרותו הרועמת של פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, מסמלת את התהליך שעברה החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. ישראל ההיא, של רבין ופרס, של הסכמי אוסלו ותהליכי שלום, של אופטימיות ותקווה, איננה עוד. ישראל 2015, של נתניהו, יעלון, ליברמן ונפתלי בנט, היא מדינה מסוגרת, מתקשחת, חשדנית ומפוכחת. העיסוק בתהליך השלום כמעט אינו לגיטימי. "אוסלו" הפכה למילה גסה. גל הטרור הנוכחי מלהיט את היצרים הרותחים ומרופף את העצבים המתוחים בלאו הכי. הדמוקרטיה נחלשת, גורמים רדיקליים מתחזקים, ערכיה היסודיים של מדינת היהודים נמצאים תחת מתקפה מתמשכת.

בעשור הראשון אחרי הרצח, עוד נלחמו שרידיו של מחנה השלום הישראלי על מה שמכונה "מורשת רבין" המקורית. כיום, עברה המורשת הזו שכתוב עמוק שלא הותיר ממנה שום דבר משמעותי. בעבר, נתפסה מורשת רבין כחתירה לשלום ופיוס בין ישראל לשכנותיה, מתוך עוצמה פנימית וצבאית. היום, סבור רוב גדול בציבור הישראלי כי "אין דבר כזה מורשת רבין".

העובדה ששמעון פרס לא יהיה בעצרת המרכזית לציון רצח רבין עוברת בשקט ציבורי כמעט מוחלט. פרס, שעמד שם לצדו של רבין בדקות האחרונות של חייו, ששר יחד איתו את "שיר לשלום" בנעילת העצרת ההיא, ב-4 בנובמבר 1995, שגייס את רבין ל"תהליך אוסלו", שניסה להמשיך את דרכו אך נבלם, יסתפק השנה באירועים צדדיים יותר לציון הרצח. הוא הורחק מהבימה המרכזית, כמו גם הסכמי השלום עליהם חתם רבין והתקווה אותה ניסה להחזיר לעם.

בסופו של דבר, המחנה המנוגד לרבין, שחלקים ממנו השתתפו באופן פעיל בהסתה שנוהלה נגד רבין בחודשי חייו האחרונים, הוא המחנה שניצח. המחנה הזה השתלט קודם כל על הנהגת המדינה באמצעות בנימין נתניהו, שניצח בבחירות שנערכו פחות משנה אחרי הרצח [מאי 1996]. אחר כך באה האינתיפאדה השנייה והטביעה את התקווה. עכשיו, משתלט הימין הישראלי גם על הזיכרון. בעצרת לזכרו של רבין יהיה נציג לימין (הנשיא ריבלין), יהיה אפילו נציג לציונות הדתית ממנה יצא הרוצח יגאל עמיר (הרב המתון יובל שרלו). לדרך השלום של רבין, לא יהיה נציג.

האפשרות להזמין את פרס, שנאם בכל עצרות הזיכרון לרבין מאז הרצח, נפסלה על ידי כמה מחברי "מועצת תנועות הנוער" הישראלית שמארגנים את העצרת. פרס, הם אמרו, יהפוך את העצרת לפוליטית. המעגל נסגר. הניצחון של הימין בישראל הושלם. דרך השלום נפחה את נשמתה, יחד עם רבין.

חשוב להזכיר כי התבוסה הזו של מחנה השלום הישראלי אירעה באדיבות הפרטנר: הרצחנות הפלסטינית, שהשתקפה בגל של פיגועי התאבדות ששטפו את הארץ אחרי הסכמי אוסלו, הביאה לעליית הימין ואובדן האמון הציבורי באפשרות לפיוס אמיתי עם הפלסטינים. אחר כך הגיע מה שמכונה "האביב הערבי", שהפך את המזרח התיכון כולו לג'ונגל כאוטי, שהדבר היחיד המאחד את שלל מרכיביו היא השנאה לישראל. במצב הדברים הנוכחי, מגיבה החברה הישראלית לסביבתה ברפלקס מותנה אופייני. לרבין לא נותר אלא להתהפך בקברו. דקות לפני ששלוש היריות של יגאל עמיר בגבו שמו קץ לחייו, שר רבין את "שיר לשלום". מאז לכתו, השיר נדם, כמו השלום.

מאז נרצח, ניטש בישראל ויכוח מה היה קורה אילו רבין היה נשאר בחיים. לכל צד התיאוריה שלו. בימין משוכנעים שבכל מקרה רבין היה מפסיד את הבחירות לנתניהו ושום דבר מהותי לא היה משתנה. בשמאל בטוחים שרבין לא היה נותן לטרור להמשיך להשתולל ולא היה מהסס להשעות את תהליך השלום עד הדברת הטרור. רבין היה ביטחוניסט, רמטכ"ל עטור תהילה שלא הגיע למשא ומתן המדיני מתוך אהבה או הערכה לערבים, אלא מתוך שיקול מפוכח שזהו האינטרס העליון של ישראל. בניגוד לפרס הרומנטיקן, שטווה חלומות על "מזרח תיכון חדש" ורקם יחסי אמון עם יאסר ערפאת, לרבין לא היו אשליות. לחיצת היד עם ערפאת עלתה לו בבריאות. חסידיו המתמעטים משוכנעים שהיה מרסן את הטרור, קורא לסדר את ערפאת, מנצח בבחירות ומשלים את תהליך השלום.

למרבה הצער, הוויכוח הזה לא יוכרע וכל אחד ימשיך לדבוק בגרסתו. מה שכבר הוכרע הוא המצב בשטח. גם כאן יש ויכוח, אבל אותו הימין ניצח. שמעון פרס, למשל, משוכנע ש"דרך השלום ניצחה". לדבריו, נתניהו הכיר בהסכמי אוסלו כשביצע את הנסיגה מחברון ב-1997, וכשהגיע להסכם וואי פלנטיישן ב-1998. "נאום בר אילן" שנשא נתניהו ב-2009, בו הכיר בעקרון שתי המדינות, מהווה מבחינת פרס סוף פסוק. הימין, שהאמין בארץ ישראל השלמה, הוסיף את חתימתו על עקרון שתי המדינות. כל מה שנותר עכשיו, זה לתרגם את הנאומים וההסכמים למציאות בשטח, אבל היא לא משתפת פעולה כרגע.

אנשי הימין מגחכים למשמע דבריו של פרס, ויש לא מעט סיבות: בתקופה בה נחתמו הסכמי אוסלו [1993] היו ביהודה ושומרון כ-110 אלף מתנחלים. היום יש שם כ-400 אלף. המצב, על פי הימין, הוא בלתי הפיך. אין כוח בעולם שיוכל לפנות מספר כזה של מתנחלים ישראלים. כולם עוד זוכרים את המראות הקשים מההתנתקות של שרון, בה פונו בסך הכל כ-8,600 יהודים מבתיהם. הישראלים והפלסטינים בסוף 2015 מעורבבים ולפותים זה בזה באופן שהופך את התרת הקשר הגורדי הזה לבלתי אפשרית.

תומכי פתרון שתי המדינות, בשני הצדדים, מתמעטים בהתמדה. גם בישראל וגם בקרב הפלסטינים מתחזק רעיון ה"מדינה אחת", בשתי גרסאותיו, הפלסטינית והישראלית. רק שמעון פרס עוד ממשיך, בסתר לבו, לקוות לנס, או למישהו שיבוא עם גרזן גדול ויבתק את הקשר הגורדי כאלכסנדר מוקדון מודרני. אולי בגלל זה, נותר פרס בשולי המחנה, וצופה מבחוץ על העצרת לזכר שותפו יצחק רבין, שנרצח ב-4 בנובמבר 1995 על ידי יהודי, באחת מההתנקשויות הפוליטיות המוצלחות ביותר בעידן המודרני.

More from Ben Caspit

Recommended Articles