דילוג לתוכן העיקרי

אוזלת היד של ארה"ב וצרפת

במקום לנצל את המשבר הנוכחי כדי לכפות על ישראל והפלסטינים מהלך מדיני משמעותי, פאריז וושינגטון העלו רעיונות נפל שצפויים רק להגביר את הייאוש.
RTX1HGD0.jpg

היוזמה הצרפתית להציב כוח משקיפים בינלאומי בהר הבית, כפי שדווח בשבת [17 באוקטובר] בעיתון הצרפתי לה פיגרו, מזכירה בדיחה אנגלית ישנה על יוזמה לשנות את כיוון הנסיעה כדי להתאימו למקובל ברוב העולם המערבי. בדיון שקיימה הממשלה הבריטית בנושא אמר אחד השרים שמהפך כזה אין להנחית על הציבור בבת אחת והציע לעשותו בהדרגה. תחילה ייסעו המשאיות בצד ימין, אחר כך, האוטובוסים והמוניות. אם הניסוי יעלה יפה, ינהיגו את השינוי לגבי כל כלי הרכב במדינה. עד ביקורו האחרון של שר החוץ הצרפתי לורן פביוס בירושלים וברמאללה בחודש יוני, צרפת הובילה מהלך אסטרטגי במועצת הביטחון להכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67', שבירתה מזרח ירושלים. אבל במקום להפוך את משבר אינתיפאדת הסכינים למנוף לקידום הסדר קבע, פאריז מציעה לצדדים עוד זריקת הרגעה קצרת מועד.

הבדיחה האנגלית יפה גם למהלך התיווך הנוכחי של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי. במקום לשלוף מתווה לפתרון הסכסוך, הוא הופך את המעצמה החזקה בעולם לתזמורת מכבי האש. "מטרתו העיקרית של הממשל היא להחזיר לבקבוק את השד שנתניהו איחר, לדעתו, לבלום", טען בתחילת השבוע (18 באוקטובר) כתב הארץ בארה"ב, חמי שלו. "בשולי הדיונים הפנימיים ישנם כאלה המשתעשעים ברעיון לנצל את המשבר, כדי לנסות ולחדש תהליך מדיני כזה או אחר", הוסיף שלו, "אך הצעותיהם נתקלות לעת עתה בעיקר בפרצי צחוק ואנחות ייאוש". 

אם נותרו ישראלים ופלסטינים שמאמינים או מקווים שהקהילה הבינלאומית תחלץ אותם מהכיבוש ומהכפור המדיני, רעיון הנפל הצרפתי והניסיון האמריקאי לנהל את הסכסוך לא יצחיקו אותם. לעומת זאת, המחשת אוזלת ידן של ארה"ב ואירופה צפויה להגביר את הייאוש, מה שעלול לגרום להעצמת האלימות. רק לפני שנה (12 באוקטובר 2014) הציע קרי לכתבים בעת מסיבת עיתונאים לדמיין את האפשרות שיוזמת השלום הערבית תשמש "בצורה כזו או אחרת" כבסיס למשא ומתן. הוא התכוון לתוכנית שהציגה הליגה הערבית ב-2002 לשלום ונורמליזציה עם ישראל תמורת פתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 67'.

כעבור חודש (13 בנובמבר 2014) נזעק קרי לכבות דליקה תורנית שפרצה בהר הבית והתפשטה ברחבי מזרח ירושלים והגדה המערבית. בצאתו מפגישה בהולה שקיים בעמאן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם המלך עבדאללה, הבטיח קרי כי הצעדים שתנקוט ארה"ב יהיו "ספציפיים, ומעשיים וממשיים". הוא הצהיר שארה"ב "מוכנה להיות מעורבת'' בתהליך השלום. הפעם הוא לא הזכיר את יוזמת השלום הערבית, והעביר את הכדור לישראל ולפלסטינים. לחתול ולעכבר. לדבריו, ארה"ב תתערב בתהליך  אך הוא היתנה זאת בכך "שהצדדים עצמם יתחילו ליצור את האקלים".

מעניין אם קרי עצמו מאמין שממשלה, שרוב חבריה אינם מכירים כלל בקיומו של עם פלסטיני, מהווה שותפה פוטנציאלית ליצירת אקלים מדיני מתאים לפינוי השטחים לטובת הקמתה של מדינה פלסטינית. בשעת כתיבת שורות אלו, יום שני בצהריים (19 באוקטובר), פונו שתי משפחות מבתיהן בכפר סילואן שבפאתי העיר העתיקה, כדי ליישב במקומן משפחות מתנחלים. אולי הילדים הפלסטינים יתכסו בלילה, בסתיו הירושלמי הקריר, בהודעות הגינוי של משרדי החוץ של צרפת וארה"ב.

כל שנה שעוברת בלי התקדמות לעבר הסדר שתי המדינות, מחזקת את כוחם של מתנגדיו. כל מכרז לבניית יחידות דיור חדשות בהתנחלויות בגדה ובלב השכונות הערביות באגן הקדוש בירושלים, הופך את הסכסוך ליותר דתי ולפחות פתיר.

המשבר הנוכחי שצמח בהר הבית, עקב תפילת יהודים במקום הקדוש, דומה במידה רבה לזה שהתחולל בראשית 1994 בעקבות הרצח של 29 מתפללים במערת המכפלה מידי מתנחל יהודי. גם אז המשבר לא שימש לשינוי המציאות. ראש הממשלה אז, יצחק רבין, דחה את המלצותיהם של כמה מיועציו הבכירים לנצל את ההלם והאימה שפקדו את הציבור הישראלי, ולפנות את היישוב היהודי בחברון שהרוצח יצא מקרבו. רבין חשש מפני "מלחמת אחים", ובמקום לפנות את היישוב היהודי הוא הטיל עוצר ממושך על השכונות הפלסטיניות בעיר כדי למנוע נקמת דם. כעבור שישה שבועות החל חמאס להרחיב את פיגועי ההתאבדות מיעדים צבאיים ומתחומי השטחים, ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק.

גם אז נשלפה תרופת הפלא של "כוח משקיפים בינלאומי". הכוח הורכב ממתנדבים מנורווגיה (הממונה על הפעלתו), איטליה, דנמרק, טורקיה, שוודיה ושווייץ. על פי המנדט שניתן להם, המשקיפים מורשים לסייר ברכב וברגל בכל שטחי חברון ולתעד את רשמיהם, אך אינם נושאים נשק ואין להם סמכות התערבות. בראשית 2004, ימים אחדים אחרי שסיים את תפקידו כראש הכוח, אמר יאן כריסטנסן להארץ, כי מתנחלי חברון יוצאים כמעט מדי לילה ופוגעים בשכניהם הפלסטינים, שוברים חלונות וגורמים לנזקים, "ולמעשה כופים על הפלסטינים לעזוב את האזור". כריסטנסן פקפק באפשרות לקיים חיים נורמליים בין שתי הקהילות הללו. "כל הזמן אני שואל את עצמי מה אנחנו עושים בחברון?" תהה הקצין הנורווגי באוזני הכתב.

גם לרבין היו תהיות בנוגע לחברון. השליח האמריקאי למזרח התיכון באותה העת, דניס רוס, גילה בספרו  "The missing peace''כי זמן קצר לפני הירצחו, בנובמבר 1995, התוודה בפניו רבין כי הוא תוהה אם שגה כשהחליט להשאיר את המתנחלים במקומם. למעשה, הבוס של רוס, הנשיא ביל קלינטון, צריך היה לשאול את עצמו מדוע הוא לא לחץ על רבין לעשות את הדבר הנכון. קרוב היום שבו הנשיא אובמה יצטרף גם הוא למועדון השאלות העצמיות. את התשובות אנחנו מקבלים בבתי הקברות ובבתי החולים.