דילוג לתוכן העיקרי

נשיא התאחדות התעשיינים: הבעיה הגדולה היא החרם הלא רשמי

גל הטרור הנוכחי כבר נותן את אותותיו על הכלכלה הישראלית. בראיון לאל-מוניטור אומר שרגא ברוש, כי המצב קשה עוד יותר על רקע פעילות ה-BDS: "ההשפעות לטווח הארוך יכולות להיות דרמטיות".
RTXCGRH.jpg

את המחיר הכלכלי שמדינת ישראל משלמת על גל הטרור הנוכחי אפשר לראות בימים אלה בעיניים, בקניונים שהתרוקנו בגלל חששם ומצב רוחם הירוד של האזרחים. בקרוב, כמו אחרי כל פרץ אלימות, תגיע גם הסטטיסטיקה שתגבה את המראות האלה בנתונים. "תוסיפו לזה את העובדה שבמילא מחרימים אותנו במדינות מסוימות על רקע מדיני-אידיאולוגי, כך שההשפעה השלילית על הכלכלה יכולה להיות מאוד משמעותית". כך אומר בראיון לאל-מוניטור שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים. בראיון קורא ברוש לממשלה להכניס אנשי עסקים אל מערך ההסברה הרשמי בחו"ל, כפי שנעשה בהצלחה, לדבריו, באינתיפאדה הראשונה והשנייה.

ברוש הוא גם הבעלים של מפעל לסיבים סינתטיים באזור התעשייה ברקן בשומרון, שבו עובדים עשרות פלסטינים. בינתיים השגרה במפעל נשמרת. ככה זה כשיש תמריצים כלכליים ומשפחות לפרנס - הפוליטיקה נדחקת הצדה.

אל-מוניטור: אפשר כבר לאמוד את ההשפעה של גל הטרור על הכלכלה?

ברוש: בוודאי שזה קיים בכל הפרמטרים: ביצוא שלנו לגדה לרשות [הפלסטינית], בתיירות שנפגעת, ובצריכה המקומית שלנו שיורדת, כי מסתובבים פחות במקומות הומים. צריך להוסיף לזה את העובדה שהמנוע של היצוא ירד, כך שהמצב עוד יכול להתדרדר. כשרואים את הדקירות ואת המהומות זה נורא, אבל ההשפעות לטווח הארוך יכולות להיות יותר דרמטיות. לכך צריך להוסיף את העובדה שבמילא מחרימים אותנו במדינות מסוימות על רקע מדיני-אידאולוגי, אז ההשפעה הכלכלית יכולה להיות מאוד משמעותית.

אל-מוניטור: יש לכם נתונים בנוגע להשפעתה של תנועת הבי-די-אס על הכלכלה הישראלית?

ברוש: אנחנו לא יודעים כמה הבי-די-אס השפיעה. הסיבה לכך היא שהחרם מתחלק לשניים: בי-די-אס רשמי, כשלדוגמה חנות בשבדיה מחרימה אותנו. בזה אנחנו יודעים לטפל דרך השגרירות או באמצעות משרדי הכלכלה, כי זה לא חוקי להחרים. הבעיה הגדולה שלנו היא ההחרמות שלא יודעים עליהן, לדוגמה מישהו במועצת המנהלים שבא ואומר: "יש בעיה עם ישראל", ואז מחליטים שלא קונים מאיתנו מבלי להגיד מהי הסיבה או להודיע. במקרה כזה, זה לא שהסופרמרקט בריש גלי הוציא את התוצרת של מישהו החוצה. הם פשוט קבלו החלטה שלא לקנות מאיזה ספק ישראלי וזהו.

לשמחתי הרבה, היצוא שלנו הוא מוטה טכנולוגיה וחדשנות, ואנחנו חייבים למשוך בכיוונים האלה, כי עסק שלא קונה מאיתנו למעשה מפסיד. קונים מאיתנו לא בגלל אהבה, אלא מכיוון שחושבים שהמוצרים שלנו הם טובים יותר, איכותיים יותר, טכנולוגיים יותר ומפותחים יותר. רוב מה שאנחנו מוכרים זה לא המוצר הסופי על המדף - זה בדרך כלל טכנולוגיה. למשל, בתעשיית הרכב אנחנו מוכרים בלמעלה ממיליארד דולר יצוא, שבסוף זה איזה מחשב קטן בתוך המנוע של האוטו. לכן אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אי אפשר יהיה לוותר על המוצרים שלנו.

צריך להמשיך להשקיע בכל הכוח בחדשנות, ובמקביל לעשות הסברה. בסוף, דווקא באמצעות הסברה כלכלית של אנשי עסקים שפוגשים את עמיתיהם בחו"ל, אפשר לשנות. כי מה לנו ולפוליטיקה? אנחנו מייצרים מוצר טוב, אנחנו לא נגד שלום ולא נגד הפלסטינים, ואנחנו רוצים לחיות בשלום. המפגשים האישיים האלה הם מצוינים. אנחנו קיימנו מפגשים כאלה בזמן האינתיפאדה הראשונה. שלחנו משלחות של שלושה-ארבעה אנשי עסקים לבירות בעולם. הם שהו שם יומיים או שלושה, פגשו מערכות עיתונים, התראיינו, העבירו מסר של עשייה ונפגשו עם שרים כלכליים.

אל-מוניטור: השאלה היא אם פעולות הסברה כאלה באות במקום מדיניות.

ברוש: לא. בשום פנים ואופן לא. אני רק מדבר על היכולת שלנו להשפיע. אני לא יודע תמיד מי מחרים אותי אבל אני יודע שצריך פשוט להיות שם בחזית ההסברה. יותר מזה, הרי אנחנו כל הזמן נוסעים לחו"ל - אז שישתמשו בנו. לא בושה לשחזר את מה שכבר עשינו בעבר בהצלחה. פעם היו שגרירים מסחריים כאלה: כל אחד מאיתנו, לפני שנסע לחו"ל, היה מרים טלפון לשגריר באותה מדינה ושואל אם צריך עזרה, אם אפשר לסדר לו ראיון בעיתון או פגישה.

אומרים שלפלסטינים יש הסברה טובה בעולם, זה נבנה נדבך על נדבך, לאט לאט. אנחנו חייבים לעשות את מה שלא עולה כסף: צריך למתג את ישראל בעולם כמדינה של מצוינות טכנולוגית, שלא יחברו אותנו רק לאינתיפאדה ולהרג.

אל-מוניטור: עד כמה הכלכלות הישראלית והפלסטינית מחוברות?

ברוש: הכלכלה של הפלסטינים נשענת עלינו. הם לא מייצרים שם הרבה, הם קונים מאיתנו הרבה מאוד, מזון ומוצרי צריכה אחרים בהיקף של בסביבות ה-4 מיליארד דולר בשנה. אמנם יש גם להם תעשייה, אבל היא לא ברמה שלנו. גם מקומות עבודה - עשרות אלפי פלסטינים עובדים כאן, ואנחנו גם רוצים שהם יעבדו פה. כי ככל שהם יעבדו פה יותר, כך יהיה להם מה להפסיד, והם ירצו פחות אלימות ופחות מלחמות. אני כמובן לא רוצה להיות זה שמחזיק אותם בגרון, אבל האינטרס הוא משותף. אם הם מתפרנסים פה, אז לומדים להכיר אחד את השני. לא כולם שם רוצחים, כמו שלא כולם אצלנו רוצחים. יש מיעוט בצד הזה ובצד שלנו, אז בוא נפגוש את הרוב ולא את המיעוט. את הרוב אתה פוגש במקומות עבודה.

אל-מוניטור: אתה בעצמך מעסיק פלסטינים במפעל בשומרון. האם בעקבות גל הטרור נפגעה העבודה?

ברוש: יש לי עשרות עובדים פלסטינים. כיף לנו ביחד. אנחנו מעריכים אחד את השני. הפלסטינים אצלי מרוויחים כמו ישראלים. יש לי מנהל עבודה מהרשות שמרוויח למעלה מ-18 אלף שקל. הם חלק מהמשפחה. הם עובדים אצלי שנים. לא מהיום. אני לא יכול להגיד שהאווירה עכשיו היא טובה, כי אף אחד לא יודע מה ילד יום. מהניסיון של שתי האינתיפאדות, אני יכול להגיד שאין אצלנו שום אלימות, הכל פעל כשורה, הם באו לעבודה כרגיל. אני בא מבית ימני, אני לא איש שמאל, ואני אומר שהרוב שם, בדיוק כמו אצלנו, הם חפצי חיים - רוצים לחיות. אם חס וחלילה כל זה ייעצר - זה יגביר את האלימות.

אל-מוניטור: עד כמה המצב הכלכלי הוא תוצר של המדיניות שקובעת ההנהגה שלנו?

ברוש: אני לא רוצה להאשים את הממשלה שלנו או את שלהם, אבל ברור לחלוטין שמצב של חיים נורמליים היה מפתח אותנו מאוד. חברות מחרימות אותנו כאילו בגלל שאנחנו לא בסדר עם הפלסטינים. למשל, הוציאו מברקן מפעל מנעולים של חברה שבדית, שבמועצת המנהלים שלה החליטו שלא מחזיקים מפעל שם. נסעתי לשבדים ושאלתי אותם: "את מי אתם מענישים? המפעל עובר לתוך הקו הירוק וימשיך לייצר מנעולים, אבל 400 פלסטינים איבדו את מקום עבודתם. מה עשיתם? במי פגעתם?" לכן יש כאן הרבה צביעות בהחרמות האלו. אני בנאיביות נסעתי לשבדיה, אבל לא היה בזה היגיון, כי הם רק רצו להראות שהם מוציאים מפעל מהשטחים. אין ספק שהמדינה צריכה לחתור לייצר נורמליזציה ביחסים. ברור שהאוטופיה היא שלום, אבל אני כבר לא מעז להגיד את המילה הזאת.

אל-מוניטור: יש לכם קשר עם אנשי עסקים פלסטינים?

ברוש: כל הזמן. והם מגויסים [לנורמליזציה] כמונו. אני, למשל, כבר למעלה מ-15 שנה בקשר איתם, וכולם רוצים אותו דבר, אבל בסוף הפוליטיקה מנצחת כי אצלנו אני יכול להגיד מה שאני רוצה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי ראש הממשלה, ושם לא מדברים ככה. מישהו מהרשות יכול לשבת איתנו בחדר ולהסכים איתנו, אבל לא אני ולא הוא עושים הסכם שלום. ועדיין, אנחנו כל הזמן חושבים שיחסים כלכליים עם המקבילים שלנו יכולים לייצר אווירה יותר טובה, ולא מתייאשים.

More from Mazal Mualem