דילוג לתוכן העיקרי

משבר המנהיגות של ערביי ישראל

גל הטרור מבליט את רפיונה של הנהגת ערביי ישראל, ובעיקר זו של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ובראשם איימן עודה. כאשר אין מי שינהיג ויתווה דרך, דבריהם האמיצים של עלי סאלם ולוסי אהריש מעוררים השראה ותקווה.
RTS3Q60.jpg

כמו ראש עיריית נצרת עלי סאלם – שגירש מעירו בצעקות מול מצלמות הטלוויזיה את יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה [11 באוקטובר]; כך גם העיתונאית הערבייה ישראלית לוסי אהריש דיברה מדם לבה, כאשר האשימה בשידור טלוויזיוני את חברי הכנסת הערבים בהבערת השטח, וקראה להם להתעשת ולהרגיע את הרוחות [14 באוקטובר]. שניהם מיקדו את תשומת הלב התקשורתית וזכו למאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות. דבריהם האמיצים והכואבים רק חידדו את רפיונה של הנהגת ערביי ישראל, ובעיקר זו של חברי הכנסת של הרשימה המשותפת.

אהריש, צעירה מוסלמית בת 34, אשת תקשורת מוכרת ומצליחה, נראתה נסערת כשפתחה במונולוג כואב ונוקב – מעין כתב אשמה כלפי הח"כים הערבים. "אני לא רואה את המנהיגים הערבים מנסים להשתיק את הרוחות...(הם) מלבים את האווירה עוד יותר", אמרה בערוץ 2, "איזה אלוהים מרשה שילדים ירצחו חפים מפשע? איזו בחורה ששמה על הראש שלה חיג'אב ומתפללת לאלוהים מוציאה סכין מהתיק שלה ומנסה לדקור אנשים? אתם מלהיטים אלפי צעירים לצאת לרחוב, אתם הורסים את העתיד שלהם בידיים שלכם...הילדים האלה משלמים בחיים ובדם שלהם, כי אתם מלהיטים את האווירה".

סאלם הוא ראש עיר פופולארי ואהוד, שעוסק ביום-יום בתפעולה של העיר הערבית הגדולה בישראל. מתוקף תפקידו הוא מכיר מקרוב את צרכי ערביי ישראל ומצוקותיהם. בבחירות המוניציפליות ב-2013 הביס בקלות את ח"כ חנין זועבי, אשר זכתה בקושי בכעשרה אחוזים מקולות הבוחרים. זועבי הניחה שהיותה דמות מוכרת, "כוכבת המרמרה", תביא לה את הניצחון. אבל בפועל אפילו הצעירים לא התלהבו ממנה, והיא ספגה מפלה והשפלה. הבחירות בנצרת הוכיחו מהו סדר העדיפויות האמיתי של תושבי העיר.

מאז פרוץ גל הטרור, סאלם מסתובב בעירו מוטרד וחרד לחוסנה ולכלכלתה, המבוססים על מרקם החיים העדין בין ערבים ויהודים. בסוף השבוע שעבר [10-9 באוקטובר] הוא עקב בעיניים כלות אחר שיתוק המסחר בעיר התוססת, כיוון שיהודים נמנעו מלבקר בה נוכח פיגועי הסכינים. כשהבחין סאלם בח"כ עודה מתראיין בנצרת, לאחר שהשתתף בתהלוכה בה הובערה אש [צמיגים ופחי אשפה נשרפו], הוא לא יכול היה להתאפק, וקרא לו לעיני מצלמות הטלוויזיה "עוף מכאן!".

מעבר לדברי התוכחה האמיצים של סאלם אל ח"כ עודה, בלט במיוחד האופן בו הוא דיבר אליו. זה היה שילוב של זלזול ונזיפה, ללא טיפת הערכה. דבריו המחישו עד כמה ח"כ עודה, בעל המעמד הפוליטי הבכיר, הוא למעשה נעדר אוטוריטה.

דווקא סאלם ולא עודה, שהפך בשנה האחרונה [2015] לכוכב תקשורת, בלט ברגע הזה כמנהיג, כמי שמתווה דרך, ולא נגרר אחר הבון-טון וההסלמה. את זה אי אפשר לומר על ח"כ עודה או על חברי כנסת אחרים של הרשימה המשותפת. הרושם הוא שהם נגררים ומובלים אחר סדר יום שיביא להם, לדעתם, בולטות תקשורתית ותמיכה ציבורית. נותני הטון ומסמני הדרך שבהם הם הפרובוקטורים הידועים חנין זועבי וג'מאל זחאלקה

באופן טבעי העיניים נשואות אל ההבטחה הגדולה של הפוליטיקה הערבית, ח"כ איימן עודה, שהצליח במערכת הבחירות האחרונות להפוך לדמות פופולרית ומוערכת גם בציבור היהודי. בראיונות הרבים שהעניק באותם ימים הוא השווה את עצמו, לא פחות, למרטין לותר קינג. באחד הראיונות לערוץ 2 אמר את הדברים מעוררי ההשראה הבאים [24 באפריל]: "יש לי חלום של השגת שוויון במדינה. בלי ששליש מהיהודים יתמכו בזה ושליש אולי לא ממש יתמוך אבל יהיה מוכן להקשיב –  לא נגיע לשוויון. כמו שיהודים בארה"ב תמכו במאבקו של קינג, אני בטוח שמאות אלפי יהודים יתמכו במאבק שלנו לשוויון".

אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. עודה מתגלה בימים האחרונים כאכזבה ענקית. הוא אינו מוביל אלא מובל. מהאג'נדה והיומרה למהפכה אזרחית נותרה רק דמות חיוורת. אילו היה מנהיג מעורר השראה כפי שהוא מתיימר להיות, היה עודה נצמד לסדר יום שהוא עצמו קבע, ולא הופך למעין שוליה של השייח' ראאד סאלח. עודה יכול היה לשמש לדור הצעיר סמל לערכי שוויון וסובלנות להם הוא מטיף. אבל במקום זאת, הוא נכנע ללחצים פוליטיים ופופוליסטיים.

על גודל האכזבה יעידו דבריו בראיון לערוץ 2 ביום שני [12 באוקטובר], לאחר עוד יום של דקירות ודמים. כשנשאל מדוע אינו פועל לעצור את האלימות, השיב כי הוא אינו יכול לשבת בביתו היפה ולומר לעם הפלסטיני כיצד לנהוג. "אני חושב שהעם שלי הוא זה שיבחר איך להיאבק", אמר ח"כ עודה, ובכך הודה כי הוא מובל. דווקא בימים החשוכים האלה, חברי הרשימה המשותפת כנבחרי ציבור היו צריכים להאיר את הדרך.

למרבה הצער, גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי אין בנמצא כעת מנהיגות אמיצה ומובילה. נדמה שאבו מאזן כבר איבד קשר עם הציבור שלו, ולא ברור את מי הוא מייצג. נאומו אתמול [14 באוקטובר] היה מסית ומתסיס.

גם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נגרר אחר האירועים, ולא עצר בזמן את הימין הקיצוני שעורר פרובוקציות בהר הבית. מטעמים פוליטיים הוא בורח לקרב האשמות מול אבו מאזן והח"כים הערבים.

כאשר אין מנהיגים ואין מי שיראה את הדרך, קולות שפויים כמו של עלי סאלם ולוסי אהריש הם בולטים ומעוררים השראה ותקווה. 

More from Mazal Mualem

Recommended Articles