דילוג לתוכן העיקרי

בירושלים, כמו בתנ"ך, האבן היא נשקו של החלש

סיפורו של דוד הקטן, שהכריע בקלע ואבן את גוליית הענק, הוא סמל לגבורה יהודית. כך גם הקהילה הבינלאומית תתייחס לאבן בידו של נער פלסטיני שחי בכיבוש, מול שוטר ישראלי חמוש שחי במדינה חופשית.
RTS1YNK.jpg

"מי שינסה לפגוע בנו, אנו נפגע בו", הרעים ראש הממשלה בנימין נתניהו בקולו אל המיקרופונים של הכתבים, בפתח ישיבת הממשלה ביום ראשון שעבר (20 בספטמבר). כעבור ארבעה ימים תרגמו חברי הקבינט את המשפט הזה להחלטה להקל בהוראות הפתיחה באש על מיידי אבנים, במטרה לעצור את המהומות במזרח ירושלים ולהחמיר בענישה נגד העבריינים, כולל חובת מאסר מינימום. המדיניות החדשה, שמעוגנת לכאורה בהוראות הפתיחה באש, מצויה במקורות היהודים שקבעו כי "הבא להרגך השכם להורגו". מותו של תושב ירושלים אלכסנדר לבלוביץ', שבערב ראש השנה איבד את השליטה בהגה לאחר שאבן ניפצה את שמשת מכוניתו, הזכיר שאבן יכולה להרוג. האבן הרגה יהודי ללא עוול בכפו. לבלוביץ' לא היה בדרכו לכבוש בית של פלסטיני. הוא בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום.   

ואולם, בעולם המודרני אין סימטריה בין נערים שנולדו לכיבוש הנמשך כמעט 50 שנה ואיבדו את התקווה לחופש, לבין שוטרים חמושים שנולדו וחיים במדינה חופשית. הקהילה הבינלאומית מתייחסת לאבן בידו של הצד החלש באופן שונה לחלוטין מאשר לרובה בידי הצד החזק. מי שהיה רמטכ"ל, טייס חיל האוויר דן חלוץ, הרגיש "מכה קלה בכנף" כאשר הוא השליך פצצה כבדה על שכונת מגורים בעזה [2002]. מה צריך להרגיש נער פלסטיני ממזרח ירושלים שמשליך אבן על יהודי אשר בחר להקים את ביתו בלבה של שכונה פלסטינית?

סיפורו של הנער שיידה אבנים באויב גדול וחזק ממנו שבעתיים היה לאחד המיתוסים החשובים במסורת היהודית. דוד הקטן, שהכריע בקלע ואבן את גוליית הענק, נהפך לסמל לגבורה יהודית, ולניצחונו של החלש הצודק על החזק הרשע. אותה ירושלים, העיר שבה נערים נלחמים באבנים נגד שוטרים חמושים, קרויה "עיר דוד" על שמו של נער שלא נרתע מפני אויב עטוי שריון קשקשים, חמוש מכף רגל ועד ראש ומלווה בנושא כלים. בספר שמואל א' פרק י"ז נכתב כך: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד".

האבן זכתה לתהילה גם בסיפור המקראי על האשה שניפצה באבן את גולגלתו של אבימלך הרשע, בנו של גדעון בן יואש, ששחט את 69 אחיו. אבימלך פקד על משרתו לנעוץ בו את חרבו "פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהו'' (שופטים, פרק ט'). הנה, שוב האבן הייתה נשקו של החלש. גם בסיפור הזה, האוחזת באבן היא הגיבורה. לפני 15 שנה זכה צילום של הוגה הדעות הפלסטיני הנודע, אדוארד סעיד, מיידה אבן מגבול לבנון לעבר עמדה ישראלית, להדים רבים ברחבי העולם. מבקריו כינו אותו בשל כך "טרוריסט". לפני שנתיים אמרה בתו, נג'לה בראיון להארץ כי " זה כמו לומר כי גנדי היה טרוריסט".

האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000 והתאפיינה בפיגועי התאבדות ובשימוש בנשק חם בידי הפלסטינים, הפכה אותם לגוליית ואת ישראל לקורבן שלו. לעומת זאת, האינתיפאדה הראשונה שזכתה לכינוי "אינתיפאדה האבנים" (דצמבר 1987), ניערה את הציבור הישראלי מאשליית "הכיבוש הנאור". הכותרות התמקדו אז בעוולות הכיבוש ובמפעל ההתנחלויות, יותר מאשר באלימות ובטרור. הפרופיל העממי של ההתקוממות הראשונה סייע לארצות הברית להתייצב לצד הפלסטינים ולכפות על ישראל להיכנס למשא ומתן מדיני. לעומת זאת, האינתיפאדה המזוינת בתקופת כהונתו של יאסר ערפאת ותפיסת ה"אין פרטנר", סיפקו לצד הישראלי תירוץ לדרוך במקום וסייעו להדוף לחץ חיצוני להתקדם להסדר.

אם האבן היא נשקו של הנכבש, השימוש של נתניהו בביטוי "טרור האבנים" מעיד על חולשתו של הכובש. זה מזכיר את התואר "טרור מדיני" ששר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן הדביק ליוזמות הפלסטיניות להתקבל לארגונים בינלאומיים, או הכינוי "טרור כלכלי" שדוברים ישראלים מעניקים לחרם על מוצרי ההתנחלויות. האיום "מי שינסה לפגוע בנו, אנו נפגע בו" בהקשר הזה, הוא חרב פיפיות. ישראל פוגעת יום-יום ושעה-שעה בכבודם של הפלסטינים, באדמתם, ברכושם, בחופש התנועה ואף בחייהם של מיליוני בני אדם הנתונים בשליטתה. רוצחיהם של בני משפחה פלסטינית וחיילים שירו בגבם של נערים פלסטינים מהלכים חופשי. דיאלוג בנוסח זה שנתניהו מנהל עם הפלסטינים (ועם כל מי שאינו מסכים עמו) - "מי שינסה לפגוע בנו, אנו נפגע בו" - הוא ערובה להנצחת האלימות. מי שינסה לפגוע בנו, אנו נפגע בו, ומי שנפגע בו יפגע בנו וכן הלאה וכן הלאה.   

ואם היה צורך בהוכחה נוספת שירושלים היא עיר מחולקת, מדיניות היד הקלה על ההדק כלפי הפלסטינים מספקת את הסחורה. ירושלים המערבית ידעה במשך השנים עשרות הפגנות של חרדים, אם לא מאות, בדרישה לסגור רחובות בשבת, נגד גיוס בני ישיבות לצה"ל ומה שמכונה בפיהם חילול קברים. אבנים נזרקו, מהן גדולות במיוחד, שוטרים נפצעו, כלי רכב נופצו, צמתים נסתמו, אך שום שוטר לא העז לכוון את נשקו כלפי אחד ממיידי האבנים. שום שר לא הציע לעכב את קידומם של שופטים שהקלו, לטעמו, בעונשם של העבריינים בני עמו. שום ראש ממשלה לא איים על יהודי שאם הוא ינסה לפגוע בנו, אנו נפגע בו. אחרי הכל, כולנו בניו של דוד המלך.  

More from Akiva Eldar

Recommended Articles