דילוג לתוכן העיקרי

האש בירושלים: תעמולה פלסטינית כוזבת והכחשת ההיסטוריה

כבר עשרות שנים שמחרחרי מדון ערבים ומוסלמים מנצלים במודע את תאומיהם בצד היהודי כדי להבעיר את הר הבית. את המחיר משלמים הציבור הישראלי והפלסטיני.
RTX1IWES.jpg

בעיצומן של המהומות שהתפשטו בשבוע שעבר בירושלים (16 בספטמבר), הוזמנתי להשתתף בדיון במסגרת התכנית "INSIDE STORY" של רשת אל-ג'זירה. כותרת הדיון הייתה "האם נתניהו יכול לשנות את הסטטוס קוו באל-אקצה?" (שום זכר לשם "הר הבית"- השם העברי של האתר הקדוש ביותר למיליוני מאמינים יהודים). בדיון השתתף גם עלי אבו-נימה, המייסד-שותף והמנכ"ל של אתר "האינתיפאדה האלקטרונית", שמקדם את יוזמת ה-BDS נגד ישראל. אבו-נימה, יליד ארה"ב (אביו, מפליטי 48', היה שגריר ירדן באו"ם), מתנגד חריף לפתרון שתי המדינות, דיבר מהאולפן בעמאן. הוא טען בלהט שנתניהו עצמו מסתתר מאחורי ארגוני הימין הקיצוני, הזוממים להפר את הסטטוס קוו במקומות הקדושים, להרוס את המסגדים בחראם א-שריף ולבנות על חורבותיהם את בית המקדש.

דבריו של אבו-נימה הזכירו לי נשכחות. לפני 46 שנה טענו מחרחרי מדון ערבים ומוסלמים, כי שלטונות ישראל הם שעמדו מאחורי חולה הנפש הנוצרי-האוסטרלי מייקל רוהן, שהצית את מסגד אל-אקצה.

גם אז, באוגוסט 1969, פרצו מהומות במזרח ירושלים, בגדה המערבית ובמדינות ערב, נגד "המזימה הציונית להקים מחדש את בית המקדש שחרב".

לפני 25 שנה קרא המואזין באל-אקצה למתפללים שהשתתפו בתפילת יום השישי לסכל בגופם את הנחת אבן הפינה לבית המקדש שתכננה קבוצת "נאמני הר הבית". קריאה ברוח זו הופיעה גם בעיתונות הפלסטינית. גיוס ההמונים נמשך גם לאחר שקציני משטרה [ישראלים] הביאו לידיעתם של מנהלי הווקף והמסגד כי המשטרה דחתה את בקשתם של "נאמני הר הבית" לרישיון לעלות להר, וכי הם לא יורשו להגיע למתחם הקדוש.

במהומות שפרצו ב-8 באוקטובר 1990 נהרגו 17 מוסלמים. 200 מפגינים מוסלמים, 20 שוטרים ותשעה מתפללים יהודים נפצעו.

כעבור עשר שנים [29 בספטמבר 2000] החליטו אריאל שרון, אז יו"ר האופוזיציה, וראובן ריבלין, אז חבר הכנסת וכיום נשיא המדינה, לבקר בהר הבית. אנשי דת ופוליטיקאים מוסלמים הפכו את החלטתם לבסיס לשמועה שלפיה שלטונות ישראל מתכוונים להשתלט על המסגדים. "ביקשנו מהרוצח שרון לצאת מאל-אקצה המבורך", הודיע ח"כ עבד אל-מאלכ דהאמשה, מהפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. "נפעל שאזרחי ישראל הערבים יתגייסו להצלת אל-אקצה".

13 אזרחים ישראלים-פלסטינים ויהודי אחד נהרגו במהומות שהתחוללו אז בישראל בעקבות הביקור המתוקשר של הפוליטיקאים היהודים במקום הרגיש. גם האזרחים הללו היו קרבנות שווא של עסקני דת ופוליטיקה, המיטיבים לפרוט על נימיהם של מאמינים תמימים ולשחק בחייהם. דהאמשה ידע בוודאי שבג"ץ דחה את שלל העתירות שביקשו להפר את הסטטוס קוו ולבטל את הגבלת זכות הגישה והפולחן של יהודים בהר הבית. מחלקת המחקר של הכנסת הפיצה אשתקד מסמך מפורט על העתירות והפסיקות (pdf). במסמך נכתב באותיות מודגשות כי "מאז שנת 9671 נדרש בית-המשפט העליון פעמים רבות לנושא זכותם של יהודים לעלות להר-הבית וזכותם להתפלל בו ולקיים בו פולחן דתי. כל העתירות בנושא זה נדחו (חלקן על-ידי הכרעת רוב), ובית המשפט קיבל את עמדת המשטרה בדבר הגבלת זכות הגישה של יהודים להר-הבית וכן בדבר הגבלת זכות הפולחן במקום". מאז לא חל שום שינוי במדיניות הממשלה או המשטרה.

התעמולה הכוזבת בנוגע לשיתוף הפעולה כביכול בין ממשלת הימין לבין ארגוני ימין שהמסגדים לצנינים בעיניהם, מלווה בתופעה שניתן לכנותה "הכחשת ההיסטוריה היהודית". כך, בדיון ברשת אל-ג'זירה, דיבר אבו-נימה על החשיבות המיוחדת שהמוסלמים והנוצרים מייחסים לירושלים. נאלצתי להזכיר לצופים שגם ליהודים יש זיקה לירושלים ואפילו להר הבית.

בעדותו בפני ועדת אור, אשר חקרה את אירועי אוקטובר 2000, אמר מנהיג התנועה האיסלאמית הצפונית שייח ראאד סאלח, כי ביקורו של שרון בהר הבית "נעשה מתוך שיקול מופרך וטענת שקר לזכויותיהם של היהודים באל-אקצה, כי אל-אקצה הוא מקום עלייתו השמימה של הנביא... כמו שנכנס אורח אל ביתך והוא מוזמן ותיתן לו את כל הכבוד, אך אם נכנס אורח ונוטל ממך את חדר האורחים – האם לא תזרוק אותו מביתך? כך אל-אקצה הקדושה אצל האל, ושרון חילל קדושה זו". לדבריו, פגיעתו של שרון בקדושת המקום היא שהובילה לפריצת האינתיפאדה.

במחקר (pdf) שפרסם מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות על מקומו של חראם א-שריף בשיח הציבורי הערבי-הפלסטיני בישראל, הדגיש הפרופסור נמרוד לוז, כי במסורות המוסלמיות אין ערעור על קיומו של בית מקדש יהודי במקום שעליו נבנה מסגד כיפת הסלע. הוא מסביר את הכחשת הזיקה היהודית למקום במעמדו של חרם א-שריף/הר הבית כאייקון לאומי פלסטיני וישראלי בו בזמן. לדבריו, מסורות שאינן משרתות את יצירת האומה הפלסטינית נדחקות הצידה ונשכחות (או מושכחות) ומסייעות לדחיקתו של "האחר".

ביטוי לשימוש בחראם א-שריף בהקשר הרחב של הסכסוך הציוני-פלסטיני אפשר למצוא באותה עדות של שייח סלאח בפני הוועדה שחקרה את אירועי הר הבית. הוא האשים את ישראל "בכל המעשים התוקפניים, העושק, הרוע, החל מגירוש, להרס כפרים, לחלוקת אדמות ולהרס בתים ומקומות קדושים והקדשים של כנסיות ומסגדים ובתי קברות".

יוצרי ההיסטריה סביב הר הבית ומכחישי ההיסטוריה בצד המוסלמי של המתרס מנצלים היטב את תאומיהם בצד היהודי. "מחדשי בית המקדש", מגדלי פרות אדומות שנועדו לחידוש עבודת הקורבנות אשר הייתה נהוגה בבית המקדש, וסתם רודפי כותרות, מאשרים במעשיהם ובדיבוריהם את החשש מפני הפרת הסטטוס קוו במקומות הקדושים. שינוי הסדרי התפילה במערת המכפלה מוצג במחקר של פרופסור לוז כתקדים להפרה כזו. לוז מצטט בהקשר זה את ח"כ אחמד טיבי: "כל שני וחמישי מאיימים לשים את אבן בית המקדש, ונשיא המדינה, משה קצב, מציע לעשות הסדר כמו בחרם אל-אבראהימי [מערת המכפלה]". הוסיפו לכל אלה את תמונתו של שר מתפלל על רקע המסגד, הניחו לבעלי ממון ואינטרסים קטאריים לבחוש בקדירה, והרי לכם מנה טיפוסית של מעורב ירושלמי. וכמו תמיד, הציבור הרחב, הישראלי והפלסטיני, יאכל אותה עד הסוף.    

More from Akiva Eldar