הקרב המרתק שישראל מנהלת בחודשים האחרונים בגבעת הקפיטול נגד הסכם הגרעין עם איראן, כבש את סדר היום האזורי והבינלאומי והדיח משם את העימות ה"משעמם" שלה עם הפלסטינים. פצצת אטום וטילים ארוכי טווח מעניינים הרבה יותר מקסאמים פרימיטיביים וכמה מנהרות קצרות. מאבק בין ראש ממשלה של מדינה קטנה, שניצב לבדו מול האיש החזק בעולם ועוד חמש מעצמות, מצית את הדמיון פי כמה מדיווחים על הסכם חדש להפסקת אש בין ישראל לחמאס. אך גם להצגה הכי טובה בעיר יש סוף. נראה שבהצגת "ביבי איש למָנשה" בוואשינגטון לא מצפה לישראל האפי אנד. סיכום השנה הראשונה להסכם הפסקת האש עם חמאס (26 באוגוסט 2014) מראה שגם בזירה המקומית נתניהו אינו זכאי למחיאות כפיים.
בהעדר תשואות מהקהל בסיומו של מבצע צוק איתן, נתניהו מחא כפיים לעצמו. במסיבת עיתונאים שכינס שעות אחדות אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה [27 באוגוסט], התהדר ראש הממשלה בניצחונו של הצבא החזק ביותר במזרח התיכון על מי שהוא עצמו מכנה "ארגון טרור". אחר כך פירט נתניהו את שורת הדרישות של חמאס שנענו בשלילה: הוא דרש נמל ימי - לא קיבל; הוא דרש שדה תעופה - ולא קיבל; כך גם לגבי דרישותיו של חמאס לשחרור אסירי עסקת שליט שנעצרו מחדש, לתיווך קטארי או טורקי, לשיקום מוסדותיו בגדה או לכסף מישראל.
