בשבוע שעבר (16 ביולי) התייחסתי כאן בקצרה למהירות יוצאת הדופן שבה כונס הקבינט המדיני-ביטחוני לישיבה מכרעת על מדיניות ישראל ביחס להסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. תוך כמה שעות, כהרף עין אחרי טקס החתימה בווינה, הצליחו השרים ללמוד את מאות סעיפי ההסכם, לדון על פרטיו, לגבש עמדה נגד ההסכם ולקבוע כי ישראל "אינה מחויבת" לו. איש מהשרים לא ביקש שהות להתעמק בהסכם, או להתייעץ עם מומחים שסבורים שההסכם לא כל כך רע. כפי שציינה כאן מזל מועלם, הממסד השתיק כל קול שחרג מדף המסרים.
ככל הידוע, שום שר לא תהה אם אין זה מגוחך שמדינה קטנה כישראל "דוחה" הסכם שכל המעצמות הגדולות חתמו עליו. הקבינט לא בדק מהן האופציות העומדות עתה בפני ישראל, לבד מניסיון להחזיר את הרכבת לתחנת המוצא לאחר שכבר הגיעה לתחנה הסופית. הם לא שאלו אם החלטה אפשרית של הקונגרס האמריקאי לבטל את ההסכם תחייב את רוסיה, סין והאיחוד האירופי להותיר את הסנקציות נגד איראן במקומן. מה גם שהסיכוי הקלוש שהחלטה אמריקאית כזאת אכן תתקבל התקרב כעת עוד יותר לאפס, אחרי שמועצת הביטחון של האו"ם אישרה פה אחד את ההסכם [20 ביולי]. כל חברי הקבינט הרימו אז ידיים בעד יציאה לקרב שאי אפשר לנצח בו. איש מחברי הממשלה לא ערער על ההחלטה.
