בחודשיים האחרונים, מאז נכנסה לתפקידה שרת התרבות והספורט, מירי רגב, נדמה היה שאנו על ספה של מלחמה ציבורית עזה. מצד אחד השרה, שבשנים האחרונות בנתה לעצמה מוניטין של פוליטיקאית אגרסיבית, ומצד שני הגרעין הקשה של התרבות והאמנות בישראל, אנשים שברובם מייצגים את האליטה הישראלית הישנה - שמאלנית, אשכנזית ואפילו גברית. זו אליטה שמצאה עצמה לאחר הבחירות האחרונות נדהמת, מובסת ומלקקת את פצעיה, אחרי שלראשונה זה כמה שנים רווחה בה התחושה שיש סיכוי למהפך ולסיום שלטונו של בנימין נתניהו. הם קיוו שהמדינה תחזור לידי מפלגת העבודה, ושייעצרו המגמות של לאומניות, הקצנה, שבטיות והצבת אתגרים בפני הדמוקרטיה.
אבל כל זה לא קרה, ונתניהו מינה את הפרלמנטרית הקולנית והתוקפנית ביותר לשרת התרבות, ממש מינוי עם קריצה. ובאמת, מאז מונתה, כל אחד מהשחקנים ממלא את תפקידו באדיקות. מיד עם מינויה הצהירה רגב - ששימשה בעבר כצנזורית הצבאית הראשית - שתצנזר תכנים בעולם התרבות אם תראה בכך צורך. אחר כך הצהירה בפגישה סגורה עם אנשי תרבות [11 ביוני] ש"אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם רק 20'', כשהיא מתייחסת להפסדו של המחנה הציוני לליכוד בבחירות. היא גם איימה על השחקן נורמן עיסא, ערבי נוצרי מיפו, שתשלול תמיכת משרדה מתיאטרון ילדים שהקים, אם לא יחזור בו מסירובו להופיע בבקעת הירדן.
