נניח לרגע שהשבוע היה חלילה מתרחש פיגוע המוני בלב ניו יורק והעקבות היו מובילים לטהרן. האם הנשיא אובמה היה מורה למזכיר המדינה ג'ון קרי להמשיך בעסקים כרגיל סביב שולחן המשא ומתן עם איראן להקפאת תוכנית הגרעין והסרת הסנקציות? נניח שארגון טרור מקסיקאי, אנטי-אמריקאי, היה מכוון אלפי טילים שסופקו ומומנו על ידי איראן ללב ערים מרכזיות בדרום ארצות הברית. האם הנשיא האמריקאי היה נזקק לדרישה של הקונגרס להתנות את המשך המו"מ בסילוקם המיידי של הטילים מגבולה של ארצו? עכשו אנא החליפו את ניו יורק בעדן שבתימן ואת מקסיקו בלבנון. במקום דרום ארה"ב כתבו בבקשה צפון ישראל. בכך הופכות באחת שתי השאלות ההיפותטיות לסוגיות אקטואליות ביותר. האם מהבחינה המוסרית והאסטרטגית יש מקום להסיר ולו סנקציה סמלית אחת מאיראן, כל עוד היא תוקפת מדינה אחרי מדינה במזרח התיכון ותומכת במשטרים ובארגוני טרור שהורגים אזרחים חסרי ישע?
במאמר שפורסם ב-8 באפריל טוענת עורכת האתר הלבנוני NOW, חנין גדאר, כי "האיום [על המזרח התיכון] מעולם לא היה גירעונה של איראן. הוא היה ונותר התערבותה של איראן בענייני מדינות אחרות. משמרות המהפכה האיראניות ובאי כוחן בלבנון, סוריה, עיראק ותימן הם האיום האמיתי". לדברי העיתונאית הלבנונית, ויתור על פצצה גרעינית הינו מחיר פעוט בעבור הסרת הסנקציות, שתאפשר לאיראן לחזק את באי כוחה בתימן, עיראק, סוריה ולבנון. גדאר מזהירה כי שחרורה של איראן מהסנקציות עלול להוביל ללא פחות ממלחמה אזורית. היא קוראת אפוא לארה"ב ולבעלות בריתה לגבש לאלתר אסטרטגיה אזורית כוללת לריסונן של איראן ובעלות בריתה. לדבריה, הצורך למנוע מסונים נואשים לחפש מחסה מפניהן בחיקם של ארגונים קיצוניים, דוגמת אל קאעידה ודאע"ש, ולהגן על אזרחים שיעים שוחרי שלום מפני שליחיהם של האיתוללות, קודמים בעיניה לכל הסכם בנושא הגרעין.