אגי משעול היא מהמשוררות הישראליות הבולטות בעשורים האחרונים. ילידת רומניה, בת להורים יוצאי הונגריה ניצולי שואה, היא החלה לכתוב שירה עוד בתיכון. בתחילת שנות השבעים החלה משעול לפרסם את ספריה ובמהלך שנות התשעים זכתה במעמד המרכזי ממנו היא נהנית כיום. במקביל לכתיבתה לא הפסיקה משעול לשמש גם כמורה וכמחנכת: בתיכון, במכללה, באוניברסיטאות. לאחרונה אף מונתה למנהלת בית הספר לשירה "הליקון". היא מחלקת את חייה בין בית צנוע מוקף ילדים, נכדים, שדות ובעלי חיים במושב כפר מרדכי, מרחק חצי שעה נסיעה מעזה, לבין עבודתה בעיר.

משעול זכתה בפרס ראש הממשלה בשנת 1995 והייתה הזוכה הראשונה בפרס על שמו של המשורר יהודה עמיחי. בשנה שעברה קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב ואת הפרס הבינלאומי הנחשב לשירהLericiPea . עד כה פרסמה 15 ספרים, בהם אוסף מקיף של שיריה שיצא לאור לפני כעשור. נפגשנו בחצר ביתה, בצל מקלט בטון גדול, כדי לדבר על שירתה, על חייה ועל מה שביניהם.

אל-מוניטור: אין משהו סוריאליסטי בכתיבת שירה כאשר בכל רגע יכולה להישמע אזעקה וליפול רקטה?

משעול: אכן, במהלך מבצע "צוק איתן" [2014] המקלט שאתה רואה, הוכיח את עצמו לא פעם. נפלו פה לא מעט רקטות ונשמעו אינספור אזעקות. כתיבת שירה זו בעצם שחייה נגד הזרם של כל הרעש וההמולה, של ההתרחשויות הפוליטיות והמלחמות. זו הימצאות בזרם תת-קרקעי. שירה רואה את מה שכולם רואים, אבל אחרת.