על אף הביקורת החריפה שהוא הטיח על החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי [3 במארס], יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, הודף את כל הניסיונות לחלץ ממנו התחייבות להדיר את רגליו מממשלה בראשות הליכוד. הרצוג חוזר ומבטיח שהוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה, אך בשיחות שלא לייחוס עם אל-מוניטור הודו בסוף השבוע חברים במטה הבחירות של המחנה הציוני, כי הסיכוי ש-61 חברים מהכנסת ה-20 ימליצו בפני נשיא המדינה להטיל עליו את הרכבת הממשלה הוא נמוך עד אפסי.
אך נניח שברגע האחרון הרצוג יצהיר מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן שהוא יעדיף את ספסלי האופוזיציה על פני כורסאות עור הצבי סביב שולחן הממשלה - מה אפשר יהיה ללמוד מכך על מהלכיו למחרת ה-17 במארס? ההיסטוריה מעידה שדי מעט. לפני בחירות 2001 אמר אהוד ברק: "אנחנו לא נשב בממשלת טהרן-אסואן. הקיצוניות של מר שרון-ליברמן, כפי שהיא מתבטאת באמירותיהם, עושה את הממשלה הזו מסוכנת" (הכוונה היא לאיום לתקוף את מתקני הגרעין של איראן ואת סכר אסואן). אחרי הבחירות האלה העבודה הצטרפה לממשלת שרון. לפני בחירות 2003, יו"ר המפלגה עמרם מצנע אמר ש"אריאל שרון מוביל אותנו לאסון". כעבור פחות משנתיים, אחרי שמצנע הפסיד לשמעון פרס את ראשות המפלגה ועזב אותה, פרס הוביל את העבודה לתוך ממשלת שרון. היו"ר הבא אחריו, עמיר פרץ, התחייב לפני בחירות 2006: "לא אהיה בקואליציה עם ליברמן", אבל אחריהן ישב בממשלת אולמרט-ליברמן.
