דילוג לתוכן העיקרי

ממשלת ליכוד-עבודה – מתכון לקיפאון מדיני

ההיסטוריה הפוליטית בישראל מלמדת שני דברים: מפלגת העבודה מצטרפת לממשלה גם אם לפני הבחירות היא מצהירה שלא תעשה זאת, וממשלה רחבה של הליכוד והעבודה מכשילות הסכמים מדיניים, ולא מקדמות אותם.
A pedestrian walks under a Labour party campaign billboard depicting party leader and Defence Minister Ehud Barak (C), Likud party leader Benjamin Netanyahu (R) and Foreign Minister Tzipi Livni in Ramat Gan near Tel Aviv February 8, 2009. Surveys predict a narrow win in Tuesday's vote for hawkish ex-premier Netanyahu, his comeback fuelled by the inconclusive wars in southern Lebanon and Gaza, formerly areas under Israel's control and now bastions of hostile Islamists. REUTERS/Gil Cohen Magen (ISRAEL) - RTXB

  על אף הביקורת החריפה שהוא הטיח על החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי [3 במארס], יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, הודף את כל הניסיונות לחלץ ממנו התחייבות להדיר את רגליו מממשלה בראשות הליכוד. הרצוג חוזר ומבטיח שהוא יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה, אך בשיחות שלא לייחוס עם אל-מוניטור הודו בסוף השבוע חברים במטה הבחירות של המחנה הציוני, כי הסיכוי ש-61 חברים מהכנסת ה-20 ימליצו בפני נשיא המדינה להטיל עליו את הרכבת הממשלה הוא נמוך עד אפסי.

אך נניח שברגע האחרון הרצוג יצהיר מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן שהוא יעדיף את ספסלי האופוזיציה על פני כורסאות עור הצבי סביב שולחן הממשלה - מה אפשר יהיה ללמוד מכך על מהלכיו למחרת ה-17 במארס? ההיסטוריה מעידה שדי מעט. לפני בחירות 2001 אמר אהוד ברק: "אנחנו לא נשב בממשלת טהרן-אסואן. הקיצוניות של מר שרון-ליברמן, כפי שהיא מתבטאת באמירותיהם, עושה את הממשלה הזו מסוכנת" (הכוונה היא לאיום לתקוף את מתקני הגרעין של איראן ואת סכר אסואן). אחרי הבחירות האלה העבודה הצטרפה לממשלת שרון. לפני בחירות 2003, יו"ר המפלגה עמרם מצנע אמר ש"אריאל שרון מוביל אותנו לאסון". כעבור פחות משנתיים, אחרי שמצנע הפסיד לשמעון פרס את ראשות המפלגה ועזב אותה, פרס הוביל את העבודה לתוך ממשלת שרון. היו"ר הבא אחריו, עמיר פרץ, התחייב לפני בחירות 2006: "לא אהיה בקואליציה עם ליברמן", אבל אחריהן ישב בממשלת אולמרט-ליברמן.

מזכ"ל המפלגה לשעבר, אופיר פינס, למד על בשרו הפוליטי את משמעותן של הבטחות בנוגע להצטרפות לממשלות ימין. פינס התמודד ב-2007 על ראשות מפלגת העבודה, אך כשל בסיבוב הראשון. בסיבוב השני הוא תמך באהוד ברק, לאחר שזה התחייב בפומבי לדחות הצעה להצטרף ככינור שני לממשלת ימין. בפריימריז של העבודה בדצמבר 2008 פינס הגיע למקום השני בין המתמודדים ברשימה הארצית ומוקם במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18. כעבור שנה, בעוד ברק מכהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו, פרש פינס מהחיים הפוליטיים באומרו: "מפלגת העבודה איבדה את דרכה ואין באפשרותי להמשיך ולהשפיע".

בשיחה שקיים בסוף השבוע עם אל-מוניטור, פינס לא הסתיר את חששו מכך שהרצוג ולבני יובילו את המחנה הציוני לזרועותיו של נתניהו. "מהיום הראשון הם מקפידים שלא לשרוף גשרים לנתניהו ואינם מפגינים ביטחון עצמי ביכולתם לנצח", אמר פינס, והוסיף מיד, "בעיניי, אין בגידה חמורה יותר בבוחרים מאשר הצטרפות לצד השני... אי אפשר לומר יום ולילה כמה ביבי מושחת, ואחר כך לשבת לצדו בממשלה. בגלל התנהגות כזו הציבור מדיר את רגליו מהפוליטיקה בכלל וממפלגת העבודה בפרט".

פינס, המשמש היום מרצה למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, משוכנע שמפלגת העבודה הגיעה למצב שבו היא מצטיירת כאלטרנטיבה שלטונית, בגלל שבכנסת האחרונה העדיפה לשבת באופוזיציה. "אילו הצטרפה לממשלה", הוא ציין, "העבודה הייתה צונחת קרוב למקום שאליו הייתה מגיעה התנועה בראשות לבני". הוא הזהיר שאם המפלגה תזדחל שוב לממשלה היא עלולה להימחק.

בסקירה על "ממשלות אחדות לאומית בארץ ובעולם", שהמכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם ב-97', נכתב כי ממשלת אחדות בעצם מנטרלת את האחריות הפרלמנטרית. הרשות המחוקקת נתפסת בעיניי הרשות המבצעת כ"חותמת גומי". חוקרי המכון מציינים כי עצם קיומה של "קואליציה גדולה" בדרך כלל אינו עולה בקנה אחד עם רכיבים מהותיים בדמוקרטיה, כמו תחרותיות, חופש הבחירה בין חלופות אידיאולוגיות ומדיניות, מערך האיזונים והבלמים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת וזהותן העצמאית של המפלגות.

יורם דורי, ששימש יועץ אסטרטגי של שמעון פרס, האיש שבילה את מיטב שנותיו בממשלות אחדות, מגדיר את הממשלות האלה "לעג לבוחר". דורי אמר אתמול [7 בפברואר] לאל-מוניטור כי "במציאות הישראלית, אופוזיציה לממשלת ימין היא קבוצת לחץ משמעותית שדוחפת את הממשלה שמאלה. בממשלת אחדות, השמאל הופך לפרקליטה של מדיניות ימנית במקום לחלופה".

ואמנם, לבד מהנסיגה מלבנון והסכם טאבה בתקופת ממשלת הרוטציה של שמעון פרס ושל יצחק שמיר מהליכוד (1984-1988), ממשלות אחדות לאומית לא הצליחו לקדם מהלכים מדיניים משמעותיים. הסכם השלום עם מצרים נזקף לזכותה של ממשלת הליכוד הראשונה בראשות מנחם בגין ( בתמיכת חברי הכנסת מהמערך שישבו באופוזיציה). ממשלת שמיר השיקה בוועידת מדריד [1991] את תהליך השלום עם הפלסטינים, הסורים והלבנונים, ופילסה את הדרך לממשלתו של יצחק רבין, שחתמה על הסכם אוסלו. פריצת הטאבו ביחסי ישראל-אש"ף כנראה לא הייתה יכולה להתרחש במסגרת ממשלה רחבה.

לעומת זאת, ממשלת הרוטציה הכשילה את הסכם לונדון שפרס גיבש ב-1987 עם חוסיין מלך ירדן, כמו גם יוזמה אמריקאית לפתוח עם במו"מ עם משלחת פלסטינית מהשטחים. מנגד, שרי העבודה היו שותפים למלחמת לבנון השנייה ב-2006. הם גם תמכו במבצע חומת מגן ב-2002 ובנסיגה החד-צדדית מעזה ב-2005 – שני מהלכים אשר חיזקו את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית.

מעניין להזכיר כי בשלוש הזדמנויות (ממשלות האחדות בשנים 1984 ו-1988 ובעת הרוטציה בשנת 1986) שימש נשיא המדינה באותן שנים כשדכן ראשי ומגשר בין הליכוד לעבודה. הוא סייע לפרס ושמיר להתגבר על התיעוב ההדדי והפער האידיאולוגי העמוק, ולהשליך לפח את ההצהרות הלוחמניות של מערכת הבחירות אז. שמו של הנשיא המנוח היה חיים הרצוג, אביו של יצחק.  

More from Akiva Eldar

Recommended Articles