דילוג לתוכן העיקרי

קלישאת בחירות: כשכחלון הגיעלשוק מחנה יהודה

כמו הביקור של משה כחלון במחנה יהודה, כך גם התגובות האוטומטית של נתניהו, הרצוג וליברמן לפיגוע בתל אביב – אוסף של אמירות סתמיות שמתעלמות מהנושאים החשובים שעל סדר היום במערכת הבחירות.
Israeli politician and popular former Likud minister Moshe Kahlon (L) shares a laugh with a fishmonger as he visits the Jerusalem outdoors Mahne Yehuda market on January 21, 2015 during his campaign for the upcoming general election. Kahlon, who in November 2014 announced a comeback, is at the head of a new centre-right party called "Kulanu" (All Of Us). AFP PHOTO / GALI TIBBON        (Photo credit should read GALI TIBBON/AFP/Getty Images)

עד יום רביעי האחרון (21 בינואר) נראה היה שבמערכת הבחירות הנוכחית הפוליטיקאים נגמלו מהביקורים העממיים בשווקים ומהצילומים הנדושים עם הרוכלים והקונים. אבל אז נחת יו"ר מפלגת כולנו, משה כחלון, בשוק מחנה יהודה בירושלים, והחזיר לקדמת הבמה את קלישאת הבחירות הכי ישראלית שיש.

דווקא כחלון, שאינו זקוק לתו תקן של עממיות ואותנטיות, היה צריך לדלג על הביקור בשוק, בליווי להקת המעודדים המאורגנת, שנראה כאילו נלקח משנות ה-80. זאת למרות שכצפוי, הוא ושחקני החיזוק האשכנזים שלו, יואב גלנט ומייקל אורן, התקבלו שם בחום רב, וניצלו את ההזדמנות כדי להעביר שוב את המסר שהם הליכוד האמיתי, ממשיכי דרכו של מנחם בגין. לפני שלושה עשורים, כשהביקורים האלה עוד לא הפכו לשגרת בחירות מביכה, בגין היה כזכור הפוליטיקאי הכי פופולרי בשווקים.

לא היה שום דבר אותנטי או מפתיע בביקור הזה של כחלון, שחווה בשבועות האחרונים שחיקה מטרידה וקבועה בסקרים. היה זה בסופו של דבר רק מקבץ רגעים מגוחכים נוסח סאלח שבתי, כשגלנט התהדר באשתו המרוקאית, ואורן, שלא מזמן חזר משליחותו בוושינגטון, התוודה במבטא אמריקאי כבד שהוא "מסתובב בשוק הזה שלושים שנה ומכיר כל בסטה". אפילו ה"סלפי" שניפק גלנט לא הצליח להאפיל על ריחה העז של העדתיות בקלישאת הבחירות של כחלון.

עדיף היה שיו"ר כולנו, שר התקשורת לשעבר, אשר ברזומה שלו ישנה רפורמה כלכלית מוכחת ויומרה לשחזר את ההצלחה הזו בעוד גופים במדינה, היה מתמקד בתוכן אמיתי ובתוכניותיו לעתיד. הוא אמנם התחיל כך את מערכת הבחירות שלו, אך מהר מדי נשאב אל תוך מה שנראה כניסיון לגייס קולות באמצעות ירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר.

כחלון אינו היחיד שחוטא בקלישאות ובסיסמאות ריקות מתוכן. דוגמה נוספת לכך הן התגובות הפבלוביות לפיגוע הדקירה בתל אביב זמן קצר לפני שכחלון יצא לעשות שוק. ראש הממשלה בנימין נתניהו האשים בפיגוע את ההסתה ברשות הפלסטינית, וקשר אותו לטרור בפאריס ולמהלכים בבית הדין בהאג. הוא לא אמר כלום על האופן שבו הוא מתכוון לפעול כדי למנוע פיגועים נוספים, והתעלם מהעובדה שהוא נושא באחריות העליונה לביטחון בישראל בשש השנים האחרונות. גם שר החוץ אביגדור ליברמן, שמצוי במשבר אלקטורלי חריף, נצמד למסר המוביל בקמפיין שלו, והאשים כמעט את כל הערבים בנוף הישראלי: את אבו מאזן, את איסמעיל הנייה מחמאס ואת חברי הכנסת חנין זועבי ואחמד טיבי: "כולם הם חלק מאותה הזרוע שמטרתה לחסל את המדינה היהודית". גם כאן הקלישאה גברה על חובתו לספק תשובות לציבור.

אם רצינו למצוא נחמה בתגובתו של יו"ר האופוזיציה ואחד מראשי המחנה הציוני, יצחק הרצוג, התבדינו. "צה"ל והשב"כ יקבלו מאיתנו גיבוי מלא למלחמה חסרת פשרות בטרור, בכל מקום שבו יש איום על ישראלים. אין היום תחושת ביטחון לאזרחי ישראל...ואנחנו נשנה זאת בהתנהלות תקיפה ונחושה מול ארגוני הטרור וראשיהם". גם דברים אלה הם לא יותר מאשר אוסף אמירות סתמיות בצירוף כל המילים הנכונות לכאורה, אלה שצריכות להיאמר במערכת בחירות. עוד תגובה לא מחייבת שאיש לא יזכור ממנה דבר למחרת.

ומה היה למועמד לתפקיד שר הביטחון מטעם המחנה הציוני, האלוף (במיל') עמוס ידלין, להגיד בנדון? "בטרור יש לטפל ביד קשה ובהתנהלות תקיפה מול המבצעים ומול שולחיהם". נו באמת. מהכוכב החדש בפוליטיקה אפשר לצפות ליותר. לא שאצל שר הביטחון המיועד של כחלון קיבלנו יותר מזה. אחרי שסיפר בשוק על אשתו המרוקאית שגדלה במשפחה בת עשר נפשות, הסביר גלנט שאסור לעבור על סדר היום על טילים מעזה, על דריסה בירושלים ועל דקירה בתל אביב. שום דבר שכל טירון פוליטיקאי לא יכול היה להגיד. האם זה יותר מדי לצפות ממפלגה להשמיע תוכנית סדורה להחזיר לתושבי ישראל את הביטחון ברחובות?

בבחירות 2015 אין קמפיין בלי סרטונים ויראליים, אבל גם שם אין תוכן אמיתי. לא בסרטון ההיפסטר של נפתלי בנט ולא בסרטון גן הילדים המביך של ראש ממשלת ישראל. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, אמנם טרם פרסם סרטון בסגנון הזה, אבל במקום זאת הוא השקיע את מרצו בליצור לעצמו דימוי של דון קישוט שנלחם בשחיתות. לפיד הוא פרזנטור מחונן, זה ברור, אבל הוא נוהג בציבור כבעדת בורים. במשך שנתיים הוא ישב עם נתניהו באותה ממשלה, ועכשיו הוא גילה שראש הממשלה מושחת? איפה הוא היה עד עכשיו? לציבור מגיע לדעת מאיפה צץ קמפיין השחיתות הזה, שמתודלק מדי יום בתעלול שיווקי אחר.

רק השבוע [20 בינואר] הודיע לפיד כי חברי הכנסת של יש עתיד יתרמו את תוספת השכר שקיבלו החל מהחודש. למה? כי זה "מושחת". ממי שכיהן כשר אוצר, ובשורה התחתונה נכשל בתפקידו, אפשר היה לצפות לקצת יותר ממופע הסטנד-אפ שהוא מריץ ברחבי ישראל על חוויותיו מממשלת נתניהו. מצד שני, קשה להאשים אותו: הטריקים עובדים, והסקרים מחמיאים. אבל גם לפיד צריך לזכור, שכאשר יגיע הרגע בוא הוא יבקש להתמודד על ראשות הממשלה, הוא יצטרך לתת תשובות קצת יותר אינטליגנטיות על מעשיו סביב שולחן הממשלה.

הציבור הישראלי הוכיח בשנים האחרונות מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, שהוא הרבה יותר מודע למעשיהם של הפוליטיקאים ולניסיונותיהם להסתיר מידע או לשקר, ושהוא נגיש למידע ויודע להעריך את מצבו ביחס למדינות אחרות במערב. אז למה הפוליטיקאים ממשיכים לזלזל בו?

דווקא בפוליטיקה האמריקאית, שבישראל נוטים להאשים בשטחיות, הדיון שמתקיים לפני בחירות הוא מקיף ועמוק. לפני הפריימריז המועמדים לנשיאות מציגים תוכניות מפורטות בכל תחום ומתייצבים לעימותים קשים מול מתחריהם. אצלנו, איש מהפוליטיקאים לא באמת מתחייב על סדר יום, וכתוצאה מכך מערכת הבחירות אינה מחדדת ומשביחה את הדיון הציבורי בנושאים שעל הפרק. אם כחלון אומר שחייבים רפורמה בבנקים, אבל עד הרגע לא חושף מהי התוכנית שלו, הרי שמדובר בלא יותר מקלישאה. קלישאה בדיוק כמו עוד ביקור חסר חשיבות בשוק, וכמו שאר הגימיקים של הפוליטיקאים הישראלים מכל המפלגות.

More from Mazal Mualem

Recommended Articles