דילוג לתוכן העיקרי

החיילים הבודדים שנהרגו הפכו לגיבורים החדשים

שלושת החיילים הבודדים, שעלו לישראל ונהרגו במבצע צוק איתן, סחפו רבבות שהגיעו ללוות אותם בדרכם האחרונה. נראה שבדידותם היא שהפכה את קורבנם למעשה גבורה.
An Israeli soldier from the Golani Brigade mourns during the funeral for fallen comrade Max Steinberg at Mount Herzl military cemetery in Jerusalem July 23, 2014. Steinberg, a 23 year-old American from California's San Fernando Valley, was among 13 Israeli Defense Forces soldiers killed on Sunday during fighting in Gaza. REUTERS/Siegfried Modola (JERUSALEM - Tags: CONFLICT POLITICS CIVIL UNREST MILITARY) - RTR3ZTAC

מכל החיילים שנהרגו בקרבות בין ישראל וחמאס, דומה שסיפורם של שלושה מהם כבש את לב הישראלים. הם בכו עליהם כמו היו חלק ממשפחתם, ליוו אותם בדרכם האחרונה כמו היו חלק בלתי נפרד מחייהם. רק מעטים בישראל הכירו את השלושה וספק אם לולא המלחמה, היו שומעים עליהם. זהו סיפורם של שלושה צעירים יהודים שנפרדו מהוריהם ומבני משפחתם, עלו לישראל, התגייסו לצבא, השתלבו באחת היחידות הקרביות ביותר בצה"ל ומצאו את מותם במלחמה.

תחילה נהרג שון כרמלי. בגיל 16 נפרד מבני משפחתו בטקסס ועלה לישראל. כעבור שנתיים התגייס לצבא וביקש להתנדב לחטיבת גולני, אחת היחידות הקרביות בצבא. חבריו תיארו אותו כצעיר מופנם, שהתבייש כל אימת ששהה ליד חבריו "הצברים", ילידי הארץ. הם דיברו בקול ובביטחון עצמי, הוא דיבר בשקט, אפילו בלחש. חלק מהמורשת שהביא עמו מארצות הברית.

כשנהרג, התברר שהוא "חייל בודד". הוריו שהו בארצות הברית, שם חיו את חייהם. לפני המלחמה עוד הספיק ליצור עמם קשר. מיד אחרי פתיחת הקרבות, נדם קולו. כמו רוב החיילים, גם שון נדרש להיפרד ממכשיר הטלפון שלו. אחרי שהוריו התבשרו על מותו, הם עלו על מטוס ועשו את דרכם לישראל. הידיעה על מותו של החייל הבודד טלטלה את הישראלים. בימים שבהם המשפחות צמודות למסך הטלוויזיה, ועוקבות בחרדה אחר כל תנועה של הצבא ואחרי כל שמועה על נפגעים, רבים חשו צער על בדידותו. בחייו ובייחוד במותו.

בתוך שעות יצאה קריאה ברשתות החברתיות שפנתה לציבור הרחב כדי ללוות את החייל הבודד בדרכו האחרונה. בהיותו אוהד קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, התבקשו האוהדים להגיע להלוויה. אלפים, אוהדים ולא אוהדים, הודיעו שיגיעו לבית העלמין בחיפה. וזה בדיוק מה שקרה. לקראת 11 בלילה ביום שני השבוע [12 ביולי], צרו אלפים רבים על השערים של בית העלמין הצבאי ששוכן בכניסה לחיפה. למעט הוריו ובני משפחה בודדים, איש מהאלפים לא הכיר את שון בחייו. הוא היה בן 21 במותו. כמה אירוני שדווקא מותו הוא שהוליד את המפגש הראשון ביניהם.

ההורים, אלון ודליה כרמלי, בכו כשארונו הוצב מול קברו. אחיותיו הצליחו בקושי רב לעמוד על רגליהן מרוב צער. כשהוכנס ארונו, קולות של בכי שטפו את האלפים. האבלים בכו על הצעיר הבודד שלא הכירו, אבל חשו שנלחם למענם כמו היה בן משפחה שמת על הגנת המולדת. "שון היה ילד אהוב. הוא לא חייל בודד. הוא היה הכל מלבד מבודד. הוא היה גיבור", כתבה לני בוגנים דודתו בדף הפייסבוק שפתחה המשפחה.

ביום שאחרי התרחש מחזה דומה בהלווייתו של ג'ורדן בן סימון, אף הוא חייל בודד מחטיבת גולני שנהרג בעזה. הוריו ובני משפחתו שמתגוררים בצרפת קיבלו הודעה על מות בנם ועשו את דרכם לישראל. ג'ורדן, שהעברית שבפיו עדיין לא קלחה, זכה למעמד של גיבור בעיר אשקלון. הקריאה של תושבים ברשתות החברתיות הביאה לבית העלמין בעיר אלפי אנשים שצעדו אחרי ארונו של הצעיר המופנם שבילה את רוב שנות חייו בצרפת בטרם עלה לישראל והתגייס לצבא. במשך שעה ארוכה נאחזה אמו בכוחותיה האחרונים בארון עד שהוכנס לאדמה. זעקותיה סחפו את האלפים שבכו על צעיר שלא הכירו עד שהלך לעולמו. בן 22 היה ג'ורדן במותו.

שרון, מקרית גת, שבא להלוויה סיפר ל"אשקלונט", העיתון המקומי: "הרגשתי שאני חייב להיות כאן. יש משהו מיוחד לראות את כל ההמון שבא להשתתף בהלוויה של אדם שלא מכירים".

מי שהשתתפו בהלווייתו של מקס שטיינברג מעידים שלא ראו אירוע כזה בחייהם. כמו חבריו, שון כרמלי וג'ורדן בן סימון, גם מקס שטיינברג, יליד לוס אנג'לס בן 24, החליט להתחיל את חייו מחדש בישראל. הוא בא לביקור במסגרת פרויקט "תגלית", תכנית ביקור של צעירים יהודים אמריקאים בישראל, והתאהב במדינה. לפני שנתיים העתיק את חייו לישראל והתגייס לחטיבת גולני. בהיותו בלי הורים בישראל, הצבא סימן אותו כחייל בודד.

אחרי שנודע על מותו, הופיעה קריאה ברשתות החברתיות שהאיצה בציבור הרחב ללוות את מקס בדרכו האחרונה. המשטרה העריכה שלכרמלי הגיעו כ-20 אלף איש, לבן סימון כ-10 אלפים ולשטיינברג הגיעו יותר מ- 30 אלף מלווים. בית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ידע מראות המוניים שכאלה רק בהלוויית של רבנים דגולים.

המסע האחרון של מקס שטיינברג היה גם ביקורם הראשון של הוריו בארץ. כשנשאלו היכן היו רוצים לקבור את בנם, השיבו שבישראל. "אתה גיבור אמיתי," ספד לו אביו, "הגעת לישראל בגלל האנשים שיש כאן. החלטנו שתיקבר בישראל בגלל האנשים שיש כאן".

חזי, 34, שהגיע להלוויה סיפר ל'ישראל היום', שעשה זאת "כדי להראות למשפחה שלו שהם לא לבד. הוא אולי היה חייל בודד, אבל כולנו יחד אתו. זה מראה את הערבות ההדדית שיש כאן".

שלושה חיילים בודדים שעלו לישראל, שטרם הכירו את הווייתה וטרם הספיקו ללמוד את שפתה. חייהם נקטעו במלחמה בעזה ומותם סחף אחריהם מדינה שלמה שגילתה גיבורים חדשים. דומה ש'בדידותם' היא שהפכה את קרבנם למעשה של גבורה. 

More from Daniel Ben Simon