דילוג לתוכן העיקרי

"עברתי את היטלר, חמאס לא מפחיד אותי"

הקשישים במרכז ובדרום ישראל מתקשים להגיע למרחבים המוגנים כשנשמעת אזעקה, אבל אחרי כל המלחמות שעברו בימי חייהם, כמה רקטות מעזה לא ממש מפחידות אותם.
Israeli women stand near a building damaged after a rocket fired by Palestinian militants in Gaza landed in the southern town of Sderot July 15, 2014. Israel will intensify its week-old offensive against Hamas in Gaza, Prime Minister Benjamin Netanyahu said on Tuesday, after the Islamist group continued firing rockets at Israel instead of accepting an Egyptian-proposed ceasefire. REUTERS/Nir Elias (ISRAEL - Tags: POLITICS CIVIL UNREST) - RTR3YSAZ

בשדרות, זמן ההגעה למרחב המוגן בהישמע אזעקת צבע אדום הוא 15 שניות. בקיבוץ בארי, הסמוך לרצועת עזה, מספרים שאצלם זמן התגובה צריך להיות שמונה שניות. עבור קשיש בן 90, אלמלא הוא שוהה בתוך המרחב המוגן מסביב לשעון, להנחיות האלה אין שום משמעות. הוא אינו יכול לעמוד בזמנים האלה. אירמה (השם המלא שמור במערכת), עובדת במעון יום לקשישים בשדרות, מספרת שרגעי האזעקה הם רגעים קשים עבורם.

הרבה מאוד מעוני יום לקשישים ביישובי עוטף עזה נסגרו בשל המלחמה, כיוון שהם אינם ממוגנים, אבל המעון שבו אירמה עובדת פתוח. מדי בוקר מגיעים אליו קשישים בהסעה, והם שוהים בו עד 13:30. בפרק הזמן הזה, לעתים, הם נאלצים להתמודד עם עשרות אזעקות. עבור אדם שקימה מהכיסא היא משימה לא פשוטה בשבילו, הצורך לרוץ למרחב מוגן מדי כמה דקות היא לא רק מסוכנת, אלא גם מייאשת ומתסכלת. "זו סכנה עבורם", אומרת אירמה, "וגם אנחנו מסכנות את עצמנו בכך שאנחנו עוזרות להם, כי לא נשאיר אותם לבד".

אפשר היה לחשוב שהקשישים בשדרות ובשאר יישובי עוטף עזה כבר יהיו מורגלים למצב, אחרי שנים ארוכות של איום תמידי על חייהם. למעשה, במאמר שכתבה ב-2009 ראש בית הספר ללימודי עבודה סוציאלית במכללת ספיר, פרופסור אורית נוטמן-שורץ, היא טענה שהאוכלוסייה המבוגרת ביישובי קו העימות הדרומי בישראל סובלים פחות ממצוקה עקב איום הרקטות. הנחת המחקר שלה הייתה כי הם יסבלו יותר, בשל מצבם הנפשי השברירי, אולם על אף ש-94 אחוז מהמרואיינים העידו שחוו את האיום בעצמם ו-80 אחוז דיווחו שראו רקטת קסאם, בקרב 13.5 אחוז בלבד אובחנה פוסט-טראומה, ורק בקרב רבע מהם נרשמו רמות מצוקה גבוהות. במאמר צוין שרמת החרדה בקרב הקשישים הייתה נמוכה מהממוצע בקרב האוכלוסייה הבוגרת באופן כללי. למרות זאת, אחד הדברים המעניינים במאמר הוא העובדה שהשונות בין הנבדקים הייתה גבוהה מאוד: הממוצע היה אמנם מעודד, אבל בקרב הנבדקים היו כאלה שהראו דרגות קיצוניות יחסית של חרדה.

משיחות עם אנשים הנמצאים בקשר טיפולי הדוק עם קשישים בשדרות נראה כי גילויי המצוקה במערכה הנוכחית חמורים יותר. "חלקם נמצאים במצב קשה מאוד", מעידה אירמה. ייתכן שהדבר קשור לתדירות הגבוהה יחסית של עימותים צבאיים ברצועת עזה ומסביבה. אמנם עדיין יש קשישים בעוטף עזה שמגלים חוסן נפשי מדהים, אבל חלקם עשויים לגלות סימני שבירה לנוכח ירי הרקטות הבלתי פוסק והחשש מפני מערכה צבאית רחבה סמוך לבתיהם.

מבחינת ההתמודדות הפיסית, מצבם של הקשישים במרכז הארץ - החזית החדשה של נפילות הרקטות - זהה לחלוטין לזה של אלו שבדרום. עבור צעיר בריא, ההבדל בין זמן התראה של 15 שניות לזמן התראה של דקה הוא הבדל של שמיים וארץ. לקשישים אין הבדל ממשי בין שמונה שניות לדקה. בשני המקרים מדובר באתגר בלתי אפשרי. מצבם אולי טוב ממצבם של בני גילם בצד השני של הגבול, שאינם מקבלים כלל התראה על הפצצה קרובה ואין להם מרחב מוגן, אך במקרים רבים קשישים בשדרות, בעזה ובתל אביב נאלצים לפעול בצורה זהה: לשבת ולקוות שלא ייפגעו, מבלי שיש להם יכולת לעשות מעשה בנידון.

"זמן התגובה הוא לא ריאלי", אומרת מיכל לבב, מנהלת השירות הסוציאלי בבית אבות נווה עמית בעיר רחובות, שבמערכה הנוכחית סבלה מאזעקות רבות ונפילות לא מעטות, "רוב הדיירים לא מתניידים עצמאית אלא עם מקלות והליכונים. למעשה, החשש הגדול שלנו הוא יותר מנפילות בעת המעבר החפוז למרחב המוגן. יותר מפחיד אותנו התסריט הקיצוני שבו 80 דיירים יישבו ביחד בחדר האוכל ויקומו בבת אחת ביחד לעבר המרחב המוגן. זה תרחיש האימה האמיתי".

למרות חוסר האונים הזה, בשיחות עם קשישים באזור המרכז נדמה שהם אימצו קו מנחה שדומה למה שתואר במחקר: עמידות נפשית מעוררת הערצה למצב הביטחוני החדש שערער את שגרת חייהם. א', ניצולת שואה בת 90, מצהירה שכלל לא אכפת לה מהרקטות. "אני יוצאת לחדר המדרגות רק כי השכנים שלי מודאגים ממני, ואם אני לא יוצאת הם חושבים שלא שמעתי את האזעקה או שקרה לי משהו", היא מתבדחת. לעובדת הזרה שחיה עמה, היא מציינת, הרבה יותר קשה עם המצב, והיא מגיבה הרבה פחות טוב לאזעקות שקורעות את השמיים כמה פעמים ביום.

קשישים רבים, מתברר, מאמצים את הגישה הזו. בבית האבות ברחובות חלק מהדיירים אף מסרבים להיכנס למרחב המוגן בעת הישמע האזעקה. "חלקם אומרים: 'זה לא מעניין אותי ואין לי כוח לקום', או 'תעזבו אותי עכשיו, אני אוכל', ומי שלא מעוניין - אנחנו לא מכריחים אותו", אומרת לבב. היא מציינת שבבית האבות יש הרבה מאוד דיירים שחוו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, אחרים חוו את מלחמת העצמאות ואת תחושת חוסר הוודאות של ראשית ימי המדינה - ולא מעט מהם את שתיהן. "אלה אנשים שפניהם אל העתיד ולא אל העבר או ההווה. הם מפחדים פחות על עצמם, ויותר על הנכדים והנינים", אומרת לבב. בבית האבות ברחובות, וגם בגינות ציבוריות בתל אביב, אפשר לשמוע לא מעט בדיחות מקבריות בנוסח "עברתי את היטלר, חמאס ממש לא מפחיד אותי" או "גם אם הטיל יפגע בי, צעירה כבר לא אמות".

יותר מזה: לבב מציינת שאנשי הצוות המטפל שואבים נחמה וכוח מהקשישים. הדיירים המבוגרים מסייעים מנטלית לעובדים הצעירים של בתי האבות, ומסבירים להם שהשד אינו נורא כל כך. "הם למודי קרבות, הם עברו דברים קשים, ויש להם תפיסה מאוד בהירה ושקולה של המציאות", אומרת לבב, "והדבר הזה נכון במיוחד עכשיו, במצב חירום, אבל גם בעתות שגרה: זו אוכלוסייה מחזקת ותומכת, אולי יותר מכל אוכלוסייה אחרת. יש להם ניסיון ושלווה שאין לצעירים, והם מחזקים אותנו".

למרות התכונות האלה, בבתי האבות הקפידו להעביר הנחיות מדויקות למעקב אחר הקשישים וטיפול בהם. בנווה עמית, למשל, יש ארבע עובדות סוציאליות שעושות ביקורות שוטפות. "הן מכירות את הדיירים ומאומנות לזהות דיירים שיש להם סף חרדה נמוך יותר, והצוות רגיש לתנודות במצב הרוח שלהם. עד עכשיו לא שמנו לב לחרדות יוצאות דופן", אומרת לבב. עם זאת, היא מקפידה לציין שהמצב הזה לא בהכרח משקף את המציאות היומיומית של קשישים החיים בגפם: "זו מסגרת מוגנת שמאפשרת להם שקט וביטחון, והתגובות שלהם בהתאם". מחוץ לדיור המוגן, רומזים מטפלים, המצב קשה יותר, מפחיד יותר ובודד הרבה יותר.

More from Yuval Avivi

Recommended Articles