חמאס התגלה כמיני מעצמה שתפחה על הגדר

ביום שני (21 ביולי), בסביבות 7 בבוקר, פשטו חיילי צה"ל על שביליו של הקיבוץ ניר-עם, המרוחק כמה מאות מטרים מגבול רצועת עזה. הם עברו בין כל הבתים, דפקו על כל דלת, ביררו עם התושבים אם "הכול בסדר". הם חרשו את הסמטאות, את הגנים, את החממות, את שטח הקיבוץ כולו.

התושבים, בינתיים, קיבלו הוראה להסתגר בתוך הבית, לנעול את הדלת ולא לפתוח לאיש. חצי שעה מוקדם יותר הגיחו כ-15 מחבלי חמאס, לבושים כחיילי צה"ל, באותם מדים ובאותו ציוד, מתוך מנהרה המרוחקת כמה מאות מטרים משם. הם הציבו מארב לכוח גדול של צה"ל שבא לקראתם, הצליחו להרוג קצין בדרגת סגן אלוף, דולב קידר ז"ל, ושלושה מחייליו, לפני שחוסלו באמצעות כלי טיס, טנק, וכוחות רגליים של צה"ל. עכשיו, נותרה המשימה לבדוק אם מישהו מהם הצליח בכל זאת לחדור לקיבוץ כדי לבצע פיגוע מיקוח מהדהד בתוכו: להרוג כמה שיותר אזרחים, ולהשתדל לחטוף כמה בחזרה לעזה, דרך אותה מנהרה.

צלם טלוויזיה שמתגורר בקיבוץ, צילם את החיפושים הללו. ליד אחד הבתים הוא התעכב. בפנים, מאחורי החלון, עמדה אישה מבוגרת. לא מבוהלת. להיפך. הצלם מכיר אותה מצוין. היא ניצולת שואה, בוגרת מחנות המוות של הנאצים באירופה, ששרדה, עלתה לישראל, סייעה בהקמת המדינה, השתתפה בהקמת הקיבוץ, ועכשיו, בערוב חייה, היא מוצאת את עצמה מסתתרת שוב מאימתם של כוחות חדשים ורעננים שהחליטו להרוג אותה. "תשמרו על עצמכם", אמרה לחיילים. "13 חיילי צה"ל נהרגו, כולם בנים שלי", הוסיפה. ביום שני בבוקר, עמדה מצבת האבידות של צה"ל על 13 הרוגים. ביום שלישי, זה כבר 25 הרוגים. הצבא מקיז דם, אבל מצליח, בינתיים, לבלום את גל החדירות לישראל, באמצעות מנהרות תופת שנחפרו במשך שנים מתחת לאף של כולנו, ומובילות מתוככי עזה, בעיקר משכונת שג'אעיה, אל מתחת ליישובים ישראליים פורחים ושוקקים.

כל היישובים האלה, אגב, ממוקמים בתוך גבולות הקו הירוק, המוכר, הבינלאומי, של ישראל. מי ששכח, שייזכר: ישראל יצאה מעזה, עד האינץ' האחרון, ביולי-אוגוסט 2005, במסגרת "ההתנתקות". ניסוי מרתק של אריאל שרון, שנכשל. ישראל יצאה כדי להושיט יד לשלום, ולבדוק מה קורה עם הפלסטינים כשמשחררים אותם. ובכן, מה שקרה מאז זה שהם צברו 8,000 רקטות לכל הטווחים, כולל תל-אביב, הם חפרו עשרות מנהרות לצורך ביצוע פיגועים (עד היום אותרו כבר 25 מנהרות תופת, מתוך 5 מהן חמאס כבר ניסה לבצע חדירות, שסוכלו), הם הקימו חיל ים וצי קטן של מזל"טים, הם הפכו למכונת רצח מאומנת ושטופת שנאה, שהכשירה 25 אלף לוחמי ג'יהאד ששים אלי התאבדות, על הגדר הדרומית של מדינת ישראל. העיקר שג'ון קרי הכריז שהוא מגיע לאזור כדי למנוע "הרג של אזרחים נוספים".

סגן אלוף דולב קידר היה חלק מהקצפת הפיקודית האיכותית ביותר שיש בצה"ל. הוא נכנס לתפקיד האחרון, שבו נהרג, רק לפני שבוע: מפקד גדוד החי"ר של בה"ד 1, בית הספר לקצינים של צה"ל. מוסד הכשרת קצונה יוקרתי, ששמו הולך לפניו בעולם כולו. ביום שני, שעות אחדות לאחר האירוע סיירתי בגזרה עם קצין אחר, בדרגת תת-אלוף. הקצין שעמו סיירתי היה חבר לנשק ותיק של סא"ל קידר ז"ל. הוא עשה לי סיור בגזרה, אבל בעצם זה היה סיור שלו, אישי, בעקבות חברו ההרוג. ערב אחד קודם, ביום ראשון, הם נפגשו באקראי באותו אתר שבו התרחש הפיגוע למחרת בבוקר. סא"ל קידר סיפר לקצין הבכיר שהוא מתכוון להישאר הלילה בשטח, עם חייליו. "יש התראה שבמהלך הלילה הם יחדרו שוב ממנהרה כזאת או אחרת", אמר סא"ל קידר, "אני מתכוון להישאר כאן. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חדירה מוצלחת שלהם ליישוב ישראלי".

בסביבות שש וחצי הם חדרו. סא"ל קידר וחייליו הסתערו עליהם ראשונים. "אני יודע מה עבר לו אחר-כך בראש", סיפר לי הקצין הבכיר בעיניים אדומות, "הוא אמר לעצמו, זה או אני, או ניר-עם. רק אנחנו עומדים בין הרוצחים האלה לבין הקיבוץ. ולכן הוא הסתער. זה היה דולב".

ישראל מתפכחת. צריך לקוות שגם העולם יתפכח בעקבותיה. יכול להיות שזה כבר מעט מאוחר מדי. האזור כולו נשטף בארגונים דוגמת חמאס: דאע"ש, שמפרק לגורמים את עיראק וסוריה, בעודו שוחט המוני שיעים רק בגלל שהם שיעים; "מסדר בית אל מקדס", שעושה שמות בסיני; "ג'בהת אל נוסרה", ששורף את סוריה; לצדם, חמאס והג'יהאד האסלאמי, שכבר מוכרים לנו היטב, בתוספת התארגנויות מקומיות סלפיות, כמו "ועדות ההתנגדות העממית" בעזה. המאפיין את החבורות הללו הוא שבכל פעם שצצה תנועה חדשה, היא קיצונית, רצחנית וצמאת דם מהקודמת.

לפני כמה שבועות, עוד בטרם נפתח סבב האלימות הנוכחי (חטיפת ורציחת שלושת הנערים הישראלים בגוש עציון התניעה אותו, כזכור), הגעתי לשיחת רקע אצל אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן. הימים היו שקטים יחסית. ירי הרקטות מעזה היה הטפטוף הרגיל, שאליו הורגלו מאות אלפי תושבי היישובים מסביב כבר למעלה מעשר שנים: פה קסאם, שם גראד, מדי פעם כמה פצצות מרגמה. סתם ככה, בשביל הכיף. דור שלם של ילדים ישראלים גדל שם, ביישובי עוטף עזה, כשהוא לא חווה מעולם חיים שקטים שאינם מצריכים כוננות מיוחדת של ריצה מטורפת למרחב מוגן. הם פשוט נולדו אחרי שכל זה החל.

האלוף תורג'מן סיפר לי על האמצעים האדירים שמשקיע חמאס בהתעצמות. הוא דיבר על המנהרות. על כך שאלפי עזתים חופרים, בכל רגע נתון, רשת ענקית של מנהרות שתפקידה לאפשר להם לחדור לישראל תוך עקיפת צה"ל, על מנת לבצע כמה שיותר מעשי רצח וטבח באזרחים, ואם אפשר גם לחטוף כמה מהם ולחזור לרצועה. הם יודעים, העזתים, שה"בטן הרכה" של ישראל היא חייל או אזרח חטוף, והם עושים הכול בשביל זה.

האלוף תורג'מן תיאר מציאות קשה. יום אחד, הוא אמר, זה יתפוצץ עלינו. לפני שבועיים זה קרה. חמאס התגלה כמיני מעצמה שהלכה ותפחה לנו על הגדר. עשרות אלפי לוחמים, עיר תחתית בעזה, מחילות ומנהרות שמשתרעות על פני עשרות קילומטרים מתחת לאדמה, ומאפשרות לבכירי חמאס לנהל חיי ביטחון ורווחה, בעוד האזרחים שלהם מותשים שם, למעלה. חמאס, בניגוד לישראל, לא בונה מקלטים או מרחבים מוגנים לאזרחים שלו. אין בעזה כל מודעות להגנה אזרחית, ומסיבה טובה: בעזה, האזרחים הם המגנים, בגופם, על הרקטות שמשוגרות לישראל. כשצה"ל מזהיר את האזרחים ומבקש מהם לפנות אזור מסוים שבו הוא מתכוון לתקוף, חמאס מכריח אותם להישאר. לא מזמן אותרו 20 רקטות בבית ספר יסודי של אונר"א. זו המציאות שבה ישראל חיה, ומנסה לתפקד. העולם עוד לא מבין את זה. הוא בדרך להבין את זה. למרבה הצער, הדרך הזו תהיה ארוכה וקשה.