דילוג לתוכן העיקרי

בין חופש הביטוי לבגידה: ישראלים תומכי חמאס

ראיון שנתנה ח"כ זועבי לרשת אל ג'זירה חצה את גבולות חופש הביטוי המותרים בדמוקרטיה מתגוננת, והכניס את הח"כית להגדרה של גיס חמישי
Arab-Israelis and Israeli left wing activists wave Palestinian flags as they protest against the Israeli offensive on Gaza, in the northern city of Haifa July 19, 2014.  Israeli forces on Saturday pressed ahead with a ground offensive in the Gaza Strip, where Palestinian militants kept firing rockets deep into Israel's heartland, pushing the death toll past 300 in almost two weeks of conflict. REUTERS/Ammar Awad (ISRAEL - Tags: POLITICS CIVIL UNREST CONFLICT) - RTR3ZCZH

מן המוסכמות שכמעט בכל דיון שעוסק בחופש הביטוי ובפלורליזם יצטט אחד המתפלמסים את פילוסוף הנאורות וולטר, ויכריז: "אני לא מסכים עם דבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך להשמיעם". אכן משפט חזק, מיתי, עיקרון מקודש של ליברליזם. אלא מה, יש בעיה. המשפט המיוחס לוולטר אינו מופיע בכתביו וכנראה מסיבה טובה: וולטר מעולם לא אמר או כתב אותו. הציטוט הזה הומצא יותר ממאה שנה לאחר מותו על ידי הגברת אוולין ביאטריס הול, שכתבה תחת הפסבדונים אס. ג'י. טלנטייר רומן היסטורי בשם "החברים של וולטר".

אם להתייחס באופן מהותי מעט יותר למשפט המפוברק, הרי שבאופן די ברור מדובר בפראזה פומפוזית וריקה. אני בספק גדול אם אהיה מוכן למות עבור דעותיי, קל וחומר עבור דעה של מישהו אחר. יתרה מזאת, האם הייתי מוכן למות עבור השמעת דעות של ניאו נאצי למשל? ודאי שלא.

מדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לסבול דעות שונות ולו הקיצוניות ביותר והמקוממות ביותר. מותר להפיץ רעל ושקרים, מחשבה פוסט-ציונית מתרפסת וכן, אפילו לקרוא בגילוי לחיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית. עמדתי העקרונית תומכת בחופש ביטוי מוחלט למעט במקרים של הסתה ישירה לרצח. אולם נאמנה עלי פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי (השופט ונדל הולמס, 1919) כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש" באולם תיאטרון צפוף. וכיוון שמלחמה היא סוג של אולם תיאטרון צפוף שבו כולם יורים בכולם, דומני שתנאי הסף משתנים ומכאן גם הצורך בהכלת סייגים על חופש הביטוי.

לאחר מלחמת העולם השנייה [1946], הבריטים התעקשו לשפוט ולתלות את "לורד האו האו", הלא הוא ויליאם ג'ויס המתועב, בעוון בגידה בשל תפקידו כשדרן רדיו במערך התעמולה הנאצית. חופש הביטוי אינו חופש לבגוד.

כאן אנו מגיעים לשאלה מהו גבול הלגיטימיות. בימים רגילים, התבטאויותיה של ח"כ חנין זועבי מסיעת בל"ד - אחת המפלגות הפן ערביות האחרונות במזרח התיכון - מעוררות בי סלידה ובוז. ח"כ זועבי הביעה תמיכה בארגוני טרור, וטענה בין היתר שחוטפי ורוצחי הנערים הישראלים הם "לא טרוריסטים". אולם כעת, בשעה שישראל במלחמה, בשעה שמיטב בנינו לוחמים בחירוף נפש נגד ארגון טרור איסלמו-פשיסטי שמתחבא מאחורי נשים וילדים, יש לשים גבול לחופש הביטוי.

הראיון עם זועבי באל ג'זירה (19 ביולי) חצה את גבולות חופש הביטוי המותרים בדמוקרטיה מתגוננת, והכניס את הח"כית להגדרה של גיס חמישי. ח"כ זועבי אמרה בראיון שהעורף הישראלי לא יכול לעמוד בעימות ממושך והצדיעה ליכולת העמידה של חמאס - וכל זאת כחברת כנסת ישראלית שנשבעה אמונים למדינה. אגב, לא רק אני רואה באותו ראיון אירוע מכונן, החמאס עצמו מיהר לברך את חברת הכנסת זועבי כפטריוטית פלסטינית. ח"כ זועבי טעתה, העורף הישראלי עמיד הרבה יותר ממה שהיא חושבת. על אף חילוקי הדעות במחנה הציוני, שרדנו 3,000 שנה ונשרוד גם את החמאס. נכון, יש אצלנו הרבה דעות ופולמוסים קשים, ומותר לנו להטיל ספק אפילו בצדקת דרכנו. אולם זהו סוד כוחנו.

ארגוני שמאל אנטי-ציוני, ערביי ישראל המפגינים נגד הממשלה והצבא הישראלי (שלפחות על פי עדותו של קולונל ריצ'רד קמפ, מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן, הוא הצבא המוסרי בעולם), לא בוגדים במדינת ישראל. ישראל חזקה מהם. הם בוגדים בזכותו של העם הפלסטיני לחיים נורמליים. מטיפי המוסר האלה, השומרים לכאורה על זכויות אדם, משרתים בפועל אינטרס של ארגון טרור שרוצה להשמיד את מדינת ישראל, ומאמלל למוות את נתיניו. בעוד ראשי חמאס ובני משפחותיהם מתחבאים במחילות, הם מפקירים את אלה שבחרו בהם. ועזה, שיכולה להיות בפנטזיה סינגפור של המזרח התיכון, שקיבלה מאות מיליוני דולרים לשיקום, הפכה בידי חמאס לבונקר, למצבה של שנאה.

צה"ל ישמיד את המנהרות, ישראל תלקק את פצעיה ותתאושש במהרה, אבל תושבי עזה האומללים ימשיכו לחיות בעליבות תחת משטר שלא סופר אותם, שרואה בהם פיונים עבור מטרה דתית מטורפת.

אני תוהה מה היה קורה אילו ארגוני זכויות האדם היוצאים כיום נגד ישראל היו קיימים בזמן מלחמת העולם השנייה. האם הם היו יוצאים נגד הפצצות הנגד הבריטיות והאמריקאיות על גרמניה הנאצית - הפצצות נרחבות שכל מטרתן לזרוע מוות אצל האויב?

חמאס, על פי אמנתו, מבקש לא רק את חיסול מדינת ישראל אלא גם את השמדתו של כל יהודי עלי אדמות (סעיף 7 באמנה). האם שמורה למישהו הזכות במדינה דמוקרטית להפגין בדרישה להפסקת הלחימה, דרישה שמשמעותה בפועל כניעה לדרישותיו? בחריקת שיניים אאלץ להסכים לזכותם להפגין. אולם אלו המנופפים בדגלי חמאס בערינו, המעודדים ירי על ישראל ופגיעה באזרחים ישראלים בעודם נהנים מכל הזכויות שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה, הם לא רק צבועים, הם בוגדים. אין לזה מילה אחרת.

More from Erel Segal

Recommended Articles