דילוג לתוכן העיקרי

עיתונאים על הכוונת

עיתונאים ישראלים ראיינו בעבר מחבלים רעולי פנים וחמושים, וחזרו הביתה מבלי שאיש העז לאיים על חייהם. תקיפתם האחרונה של עיתונאים בידי המון פלסטיני זועם, לאור יום, מבטאת את עוצמת האכזבה והתסכול בעקבות כישלון השיחות.
A Palestinian protester uses a sling to hurl a stone at Israeli troops during clashes following a rally to show solidarity with Palestinian prisoners held in Israeli jails, in the West Bank city of Hebron May 16, 2014. Some 120 Palestinians jailed without trial in Israel have been on an open-ended hunger strike, eating only salt and drinking water, for the past 23 days to demand an end to so-called "administrative detention". REUTERS/Mussa Qawasma (WEST BANK - Tags: POLITICS CIVIL UNREST) - RTR3PIGO

פחות משנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, ב-2 בדצמבר 1998, נתפסו על ידי המון פלסטיני זועם בצומת איו"ש, סמוך לרמאללה, שני ישראלים שנסעו ברכב פרטי מבית אל לירושלים. האחד הנהג, יהודה אוליבה, והשני חייל בשם אסף מיארה, שנסע איתו טרמפ.

המפגינים, רובם סטודנטים מאוניברסיטת ביר זית, השליכו אבנים על הרכב הנוסע ממרחק מטרים ספורים. אוליבה הצליח להימלט, אך מיארה נשאר לכוד במושבו כשהרכב ממשיך בנסיעה איטית עד שהתנגש בקיר ונעצר. המפגינים ניפצו את שמשות הרכב והכו נמרצות את החייל, כשלמזלו בעל מסעדת חומוס מרמאללה הגן עליו בגופו והצליח להבריחו ולהצילו ממוות בטוח.

ניסיון הלינץ' ששינה את חייו של מיארה, שימש אז את ראשי מערכת הביטחון בישראל כנקודת ציון לשינוי האווירה בשטחים, שהוביל לימים לפרוץ האינתיפאדה השנייה. הזרז לפריצתה היה כישלון שיחות קמפ דיוויד ועליית אריאל שרון להר הבית.

אינני נלהב להתריע מפני אפשרות ש"אינתיפאדה שלישית" תפרוץ עכשיו. שתי האינתיפאדות הקודמות הצליחו להפתיע בעיתוין ובעוצמתן את ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית המקומית כאחת, על אף סימנים מוקדמים שניתן היה לזהות בשטח.

בכירי מערכת הביטחון בישראל טוענים בהערכות המצב התקופתיות האחרונות, כי האינתיפאדה השנייה נחשבת בקרב ההנהגה הפלסטינית הנוכחית ככישלון פלסטיני. זאת, משום שלא הצמיחה תוצאות מדיניות חיוביות. לכן לא ניתן לזהות היום אינטרס משמעותי מצד ההנהגה לעודד סבב עימות אלים נוסף נגד ישראל. רוב הציבור הפלסטיני, על פי אותן הערכות, נושא עדיין את צלקות האינתיפאדה השנייה, ולכן קשה יהיה לרתום את האוכלוסייה הפלסטינית לשנים מדממות נוספות.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמשהו בכל זאת מתרחש בשטח. את ניצניו רואים ומתארים העיתונאים הישראלים המסקרים את השטחים. הם חשים באווירה של ערב מלחמה.

בסוף השבוע האחרון [16 במאי] הותקפו העיתונאי אבי יששכרוף, כתב אתר האינטרנט וואלה!, וצוותו על ידי עשרות פלסטינים, מקצתם רעולי פנים חמושים, שניסו לבצע בהם לינץ'.

"זו תקופה ארוכה שאנחנו, העיתונאים הישראלים המסקרים את הזירה הפלסטינית, נתקלים בעוד ועוד קשיים להיות 'שם', בגדה המערבית, בערים הפלסטיניות. עוד ועוד איומים נזרקים לאוויר, עוד ועוד ניסיונות של אזרחים פלסטינים לגרש אותנו מזירות אירועים. אולם החידוש של החודשים האחרונים, הוא שבניגוד לשנים עברו משהו במערכת היחסים בין עיתונאים משני הצדדים נסדק", כתב יששכרוף בטור שפרסם ובו תיאר את רגעי האימה עד שחולץ בעור שיניו על ידי כוחות ביטחון פלסטינים, זאת במהלך סיקור הלוויית שני הפלסטינים שנהרגו באירועי יום הנכבה בביתוניא.

תקיפות אלימות ופרועות חוו בחודשים האחרונים עיתונאים ישראלים נוספים המסקרים את השטחים. למשל כתב ערוץ 2, אוהד חמו, וצוות הערוץ, הותקפו בוולגה במהלך סיקור הלוויה; הם תיארו את הכניסה לשטחי הרשות בימים אלה כ"רולטה רוסית".

מוקדם יותר [דצמבר 2013], עיתונאים ישראלים המסקרים את הרשות הפלסטינית עבור אמצעי מדיה שונים, סולקו בגסות מבית לחם כשבאו לתעד את חגיגות חג המולד (לרבות דחיפות, קללות ויריקות מצד מי שהיו עד לא מזמן עמיתיהם למקצוע הפלסטינים). העיתונאים הפלסטינים אף הטילו חרם על עבודתם של אלה הישראלים בשטחי הגדה, בטענה שגם הם אינם יכולים לנוע בשטחי מדינת ישראל.

אף גורם פלסטיני, כולל דוברי הרשות השונים, שעבדו בעבר ביעילות רבה עם התקשורת הישראלית, והיו עדים להתקפות המילוליות של עיתונאים פלסטינים כלפי עמיתיהם הישראלים, לא נקף אצבע. שום גינוי לא נשמע מפיהם, גם לא כשעיתונאים ישראלים הותקפו פיזית ועמדו בסכנת חיים.

אל מול עיניהם של העיתונאים הישראלים בשטחים נפערת תהום עמוקה ביחסי ישראלים ופלסטינים.

כתבי השטחים הם היחידים, למעשה, הבאים כיום במגע ישיר עם אוכלוסייה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית, זאת לאחר שכל גשרי הפיוס כמעט נותקו. הכעס, הזעם והשנאה המופנים כלפי העיתונאים הם ברומטר אמין למצב הרוח בגדה המערבית, אותו ניתן לתאר בכינוי שהיה שמור עד כה בעיקר לרצועת עזה: "חבית חומר נפץ".

במהלך שנות האינתיפאדה העקובות מדם, ערי הגדה נחשבו מבחינתם של העיתונאים הישראלים כמקום בטוח יחסית לסיקור. בוודאי בהשוואה לרצועת עזה האלימה.

כתבי השטחים, שהביאו למדיה הישראלית את תמונת המצב של הגדה, נהנו מחסינות שנתמכה על ידי מקורותיהם הפלסטינים ברשות הפלסטינית. אלה היו מעוניינים מאוד להביא לצופי הטלוויזיה ולקוראי העיתונים בישראל ובעולם תמונת מצב עדכנית.

במהלך האינתיפאדה לא הייתה זרות ועוינות בין התקשורת הישראלית לבין האוכלוסייה הפלסטינית, מושא סיקורם. להפך. הפלסטינים, שחשו כקורבן, ביקשו להציג בפני העיתונאים הישראלים, ובאמצעותם לציבור הישראלי ולעולם, את סבלם ואת מצוקותיהם.

עיתונאים ישראלים פגשו רעולי פנים, חמושים, אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, פת"ח או ג'יהאד אסלאמי, וחזרו מבלי שאיש העז לאיים על חייהם. כעת הם חשים ב"רולטה רוסית", המבטאת את עוצמת הזעם והכעס כלפיהם מצד תושבי הגדה, בעיקר לאחר כישלון השיחות.

חוסר תקווה, אכזבה וייאוש שימשו דלק בעירה שהצית את האינתיפאדה השנייה לאחר כישלון שיחות קמפ דיוויד. כפי שזה נראה היום, אדי דלק אופפים שוב את שמי הגדה. ניצוץ אחד קטן עלול להבעירם.

כל ההערכות והניתוחים המפורטים על עייפות החומר ועל כך שלהנהגה הפלסטינית אין עניין או אינטרס ליזום כעת עימותים אלימים עם ישראל, עלולים להתברר ברגע אחד כלא רלוונטיים. מעניין אם יהיו עיתונאים ישראלים בשטחים, שיוכלו לתאר את הספירה לאחור שהפלסטינים מונים בקולי קולות. 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles