דילוג לתוכן העיקרי

האג'נדה החדשה של נתניהו

איראן והפלסטינים ירדו מסדר היום, ולפיכך גויס "העם היהודי" כדי ליצוק תוכן מחודש לשלטון נתניהו. אם אי אפשר לדרוש מאבו מאזן להגדיר את ישראל כמדינת הלאום של היהודים, למה שלא נדרוש את זה מעצמנו?
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu gestures as he arrives for a ceremony marking Memorial Day in Jerusalem May 4, 2014. Israel commemorates its fallen soldiers on Memorial Day, which begins Sunday night. REUTERS/Nir Elias (JERUSALEM - Tags: ANNIVERSARY POLITICS CONFLICT) - RTR3NQKA

ראש הממשלה בנימין נתניהו הטיל בשבוע שעבר [1 מאי], במהלך ביקור שערך ב"היכל העצמאות" בתל אביב, פצצה פוליטית חדשה. נתניהו הצהיר כי במושב הכנסת הקרוב [שייפתח ב-11 במאי] הוא מתכוון להוביל חקיקת חוק יסוד חדש, שיגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הצהרתו של נתניהו באה ימים ספורים לאחר ציון "יום השואה", וימים ספורים לפני חגיגות יום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל. טיימינג מושלם, לכאורה.

הצהרת נתניהו תפסה את המערכת הפוליטית הישראלית בהפתעה מוחלטת. יוזמות לחוק יסוד כזה כבר היו בכנסת, בקדנציה הקודמת היה זה אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, שהגיש הצעת חוק דומה, אבל המחלוקת שפרצה בעקבות הצעת החוק הביאה לגניזתה. והנה, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו מתכוון ללכת על זה, מה שאילץ את שרת המשפטים ציפי לבני, המפסידה העיקרית מקריסת המשא ומתן עם הפלסטינים, להודיע מיד שתתנגד בתוקף ליוזמת נתניהו ותנצל את מעמדה כשרת המשפטים על מנת לבלום אותה.

הסיבה הראשית שהביאה ליוזמת נתניהו היא פשוטה ועתיקה: פוליטיקה. את כל הקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה הוביל נתניהו בעזרת האג'נדה האיראנית. "האיום האיראני" היה כור מחצבתו של ביבי, העילה המרכזית לקיומו, המגדלור אליו נשא את עיניו. הוא קם ונפל על הגרעין האיראני, על טראומת השואה הצרובה בכל ישראלי והפחדים הקמאיים שמלווים את העם היהודי בעשורים האחרונים. בקרב כמה משרי ממשלתו של נתניהו יש התערבות פרטית חשאית קומית למחצה: בכל פעם שראש הממשלה עולה לשאת דברים, במשכן הכנסת או באירוע רשמי כלשהו, אותם שרים מתערבים על השאלה "כמה זמן יחלוף עד שביבי יגיע לעניין האיראני". ובכן, כרגע הנושא האיראני ירד מסדר היום. נתניהו נשדד מהנכס העיקרי שלו.

אבל לא אלמן ישראל: בשנה האחרונה מה שמניע את נתניהו הוא הנושא המדיני. לאחר מאמצים מרובים הצליחו האמריקאים לחדש את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ונתניהו עשה קילומטראז' פוליטי מכובד גם על העגלה הזו. הוא העלה את הדרישה מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כסוג של נייר לקמוס המוכיח את השלמתם של הפלסטינים עם קיומה של ישראל, או להיפך: מוכיח שהם רחוקים מהשלמה כזו ולכן אין טעם לכרות איתם הסכמי ביניים.

אבל הנה, גם אבו מאזן התפוגג. המשא ומתן קרס, הנשיא אובמה מדבר על "פסק זמן", ג'ון קרי מחרה-מחזיק בעקבותיו, וכעת, כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר, עומד צוות השלום האמריקאי בראשותו של השליח מרטין אינדיק להתפרק. אינדיק עצמו צפוי לחזור לתפקידו היוקרתי במכון "ברוקינגס".

במצב הדברים הזה, נתניהו מצא את עצמו בסיטואציה מעניינת: מצד אחד, הוא הצליח למסמס את התהליך המדיני כמעט בלי נפגעים. נכון, האמריקאים מחלקים את האשמה בינו לבין אבו מאזן וההתנחלויות נתפסות כמכשול האמיתי שטרפד את העניין, אבל בסך הכל הנזקים נסבלים. נתניהו יוצא מהסיבוב המדיני על הרגליים, מבלי לשלם, בינתיים, מחיר משמעותי. אבל יחד עם זאת, ראש הממשלה מוצא את עצמו בלי אג'נדה. כדי להנהיג את ישראל צריך ראש ממשלה אג'נדה כלשהי. נושא שבולט מעל שאר סדר היום ונחשב לליבת העיסוק ולמטרה האולטימטיבית שמגדירה את שלטונו. כאמור, לנתניהו הייתה איראן, אחר כך היה אבו מאזן, עכשיו הוא נותר בלי כלום.

לפיכך, גויס "העם היהודי" כדי ליצוק תוכן מחודש לשלטון נתניהו. אם אי אפשר לדרוש מאבו מאזן להגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, למה שלא נדרוש את זה מעצמנו? נתניהו מומחה בזיהוי קווי הסכמה והגדרת קונצנזוסים ונקודות איזון ארכימדיות. כך עשה כשנשא את נאום בר אילן בתחילת הקדנציה הקודמת שלו, וכך עשה עכשיו.

איך תסביר ציפי לבני את התנגדותה להצעת חוק שמגדירה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? ההסבר יהיה מפותל, מייגע, מסורבל, ויהפוך אותה למי שיורקת לבאר הישראלית הקולקטיבית. היא תוכל לטעון שחוק יסוד המגדיר את ישראל כמדינה יהודית ומעניק לעניין היהודי עליונות משפטית על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, פוגע בעיקרון השוויון והופך את עקרונותיה של הכרזת העצמאות, שהם העקרונות המייסדים והמכוננים של מדינת ישראל, על פיהם. אבל הרוב הישראלי לא יבין מה היא רוצה ממנו. מה בסך הכל ביקשנו? מדינה אחת קטנה ונצורה לעם היהודי כולו? מה רע בזה? למה צריך להתנגד לזה?

את הצעת החוק הנוכחית, אליה מתכוון נתניהו, ניסחו חברי הכנסת איילת שקד מהבית היהודי ויריב לוין מהליכוד. שני חברי כנסת הממוקמים בימין הקיצוני, מתנגדים למשא ומתן עם הפלסטינים ושוללים את פיתרון שתי המדינות. קדמו לניסוחה של ההצעה מגעים שניהלה ח"כ שקד עם פרופ' רות קלדרון, חברת כנסת מ"יש עתיד" של לפיד; ועם פרופ' רות גביזון, משפטנית ישראלית בעלת שם, המשמשת מנטורית משפטית של שרת המשפטים ציפי לבני.

בין השאר, עלה רעיון לקחת את הצהרת העצמאות הישראלית ההיסטורית משנת 1948, המגדירה את ישראל כמולדתו של העם היהודי וכמדינה יהודית-דמוקרטית, ולהפוך אותה, כלשונה, לחוק יסוד. המגעים לא הבשילו להסכמה, אבל המחלוקות לא היו מהותיות.

מושב הכנסת הקרוב יתעסק, בין השאר, ביוזמה הזו. יכול להיות שבסופו תוצג הצעת חוק שתגדיר את ישראל כמדינת העם היהודי, שתהיה מקובלת על כולם, או לפחות על כל גורמי הקואליציה, מנתניהו וליברמן דרך לפיד, ועד ציפי לבני.

אם וכאשר זה יקרה, יצטרך נתניהו לעשות שני דברים: ראשית, פעם נוספת, למצוא לעצמו אג'נדה חדשה. שנית, אם וכאשר יתחדשו מתישהו המגעים עם הפלסטינים, לא יוכל נתניהו לדרוש שוב מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, כי היא הרי כבר עשתה את זה בעצמה. כל הכרה בישראל תכלול הכרה בחוקי היסוד שלה. נתניהו ימצא את עצמו ללא אמצעים לבלימת המשא ומתן עוד בטרם החל. אבל עד אז הוא מסודר. דיה לצרה בשעתה.

More from Ben Caspit

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles