בעוד המאמצים להצלת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נמשכים, הודיע ביום חמישי [10 באפריל] יו"ר "הבית היהודי" ושר הכלכלה נפתלי בנט לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאם ישוחררו האסירים הערבים-ישראלים במסגרת העסקה, סיעת הבית היהודי תפרוש לאלתר מהקואליציה. ככה זה אצלנו במזרח התיכון: בכל פעם שנדמה לנו שהגענו לשיא המהומה או לתחתית החבית, מתברר שיש עוד פסגה לפנינו, או לחילופין, יש עוד לאן לחפור. נתניהו יודע עכשיו, שאם המשא ומתן אכן יינצל, הקואליציה שלו תשבוק חיים. לא בטוח שיו"ר מפלגת העבודה הטרי, יצחק (בוז'י) הרצוג, יסכים להחליף את הבית היהודי בממשלה. לפיכך, מעניין איזו מוטיבציה תהיה עכשיו לנתניהו להמשיך לנסות להחיות את גופת המשא ומתן.

השאלה היא, מה נתניהו באמת רוצה. האם הדיבורים שלו על "פתרון שתי המדינות" כחיוני לעתידה הדמוגרפי של ישראל הם מהשפה ולחוץ, או שהאיש באמת מאמין בתזה הזו? האם מחויבותו למשא ומתן אמיתית, או שמדובר בעצם במשחק הישרדות פוליטי וציני, בו מהתל נתניהו באמריקאים, בפלסטינים, ובעיקר בציפי לבני, וכל מה שהוא רוצה זה להעביר את הזמן תוך כדי היצמדות לתפקיד ראש הממשלה?

רוב הפרשנים בישראל, שעוקבים אחרי נתניהו מאז 1988, עת חזר לישראל מתפקיד השגריר באו"ם וצלל לפוליטיקה, משוכנעים שהאפשרות האחרונה היא הנכונה. נתניהו אינו אידיאולוג קיצוני. הוא שורד מקצועי. הוא מוכן לעשות כל דבר, בתנאי שזה ישאיר אותו בתפקיד. הוא לא בנוי להכרעות גדולות, הוא לא רוצה לעשות היסטוריה. אין לו אישיות מתאימה לזה. ההיסטוריה היחידה שהוא רוצה לעשות היא לשבור את שיא אורך הכהונה בתפקיד ראש ממשלת ישראל, השייך, עדיין, לדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. בקרוב הוא ישבור את השיא הזה. ומה אחר כך?

בישראל ניטש מאבק פנימי עז בין מתונים לקיצוניים. בין ציבור פרגמטי שמוכן לשלם מחיר כבד עבור שקט (בישראל מעוניינים בשקט. בשלום, מאמינים מעטים), לבין אלה שרוצים רעש. שחושבים שככל שתגבר המהומה, כך ישתפר המצב. שמאמינים בתאוריית הכאוס: ככל שנתקרב למלחמת גוג ומגוג, כך תגבר יכולתנו לעצב מחדש את כללי המשחק ואולי גם את פני האזור כולו. קרי, לייסד את מלכות ישראל השלישית, להקים את המדינה הפלסטינית בירדן ולספח את כל השטחים הכבושים.