דילוג לתוכן העיקרי

נתניהו מרגיז את האמריקאים

רק ארה"ב תוכל להגן על ישראל בזירה הבינלאומית אחרי קריסת המשא ומתן, אבל לשם כך זקוק נתניהו לממשל אוהד. אחרי הופעתו השנויה במחלוקת של השגריר הישראלי בכנס פוליטי רפובליקני מטעם שלדון אדלסון, ספק אם ראש הממשלה יקבל את מבוקשו.
U.S. President Barack Obama (R) shakes hands with Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu as they sit down to meet in the Oval Office of the White House in Washington March 3, 2014.   REUTERS/Jonathan Ernst    (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTR3G01E

בעוד המאמצים להצלת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נמשכים, הודיע ביום חמישי [10 באפריל] יו"ר "הבית היהודי" ושר הכלכלה נפתלי בנט לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאם ישוחררו האסירים הערבים-ישראלים במסגרת העסקה, סיעת הבית היהודי תפרוש לאלתר מהקואליציה. ככה זה אצלנו במזרח התיכון: בכל פעם שנדמה לנו שהגענו לשיא המהומה או לתחתית החבית, מתברר שיש עוד פסגה לפנינו, או לחילופין, יש עוד לאן לחפור. נתניהו יודע עכשיו, שאם המשא ומתן אכן יינצל, הקואליציה שלו תשבוק חיים. לא בטוח שיו"ר מפלגת העבודה הטרי, יצחק (בוז'י) הרצוג, יסכים להחליף את הבית היהודי בממשלה. לפיכך, מעניין איזו מוטיבציה תהיה עכשיו לנתניהו להמשיך לנסות להחיות את גופת המשא ומתן.

השאלה היא, מה נתניהו באמת רוצה. האם הדיבורים שלו על "פתרון שתי המדינות" כחיוני לעתידה הדמוגרפי של ישראל הם מהשפה ולחוץ, או שהאיש באמת מאמין בתזה הזו? האם מחויבותו למשא ומתן אמיתית, או שמדובר בעצם במשחק הישרדות פוליטי וציני, בו מהתל נתניהו באמריקאים, בפלסטינים, ובעיקר בציפי לבני, וכל מה שהוא רוצה זה להעביר את הזמן תוך כדי היצמדות לתפקיד ראש הממשלה?

רוב הפרשנים בישראל, שעוקבים אחרי נתניהו מאז 1988, עת חזר לישראל מתפקיד השגריר באו"ם וצלל לפוליטיקה, משוכנעים שהאפשרות האחרונה היא הנכונה. נתניהו אינו אידיאולוג קיצוני. הוא שורד מקצועי. הוא מוכן לעשות כל דבר, בתנאי שזה ישאיר אותו בתפקיד. הוא לא בנוי להכרעות גדולות, הוא לא רוצה לעשות היסטוריה. אין לו אישיות מתאימה לזה. ההיסטוריה היחידה שהוא רוצה לעשות היא לשבור את שיא אורך הכהונה בתפקיד ראש ממשלת ישראל, השייך, עדיין, לדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. בקרוב הוא ישבור את השיא הזה. ומה אחר כך?

בישראל ניטש מאבק פנימי עז בין מתונים לקיצוניים. בין ציבור פרגמטי שמוכן לשלם מחיר כבד עבור שקט (בישראל מעוניינים בשקט. בשלום, מאמינים מעטים), לבין אלה שרוצים רעש. שחושבים שככל שתגבר המהומה, כך ישתפר המצב. שמאמינים בתאוריית הכאוס: ככל שנתקרב למלחמת גוג ומגוג, כך תגבר יכולתנו לעצב מחדש את כללי המשחק ואולי גם את פני האזור כולו. קרי, לייסד את מלכות ישראל השלישית, להקים את המדינה הפלסטינית בירדן ולספח את כל השטחים הכבושים.

מאחז של קיצונים מהסוג הזה ניצב עד יום שישי [11 באפריל] בהתנחלות הקיצונית יצהר שבשומרון. באמצע השבוע הרסה המשטרה כמה מבנים לא חוקיים שהקימו מתנחלי יצהר. בתגובה, קמו כמה עשרות תלמידי הישיבה הקיצונית "עוד יוסף חי" שממוקמת ביישוב, הלכו למוצב הצבאי הקטן שנועד להגנת המתיישבים, גירשו את חיילי המילואים שישנו בו והחריבו את המקום עד היסוד. בכל ההיסטוריה של העימותים בין המשטרה והצבא למתנחלים הקיצונים ביו"ש, לא נרשם מעשה מהסוג הזה בו הקיצונים מעזים פנים מול הצבא, שהוא הריבון בשטחים, ופשוט הורסים את אחד מבסיסיו.

בתגובה, השתלט צה"ל אור ליום שישי בבוקר על ישיבת "עוד יוסף חי", ופעילותה הופסקה. שר הביטחון משה (בוגי) יעלון החליט שזהו זה, אינאף איז אינאף. יעלון יונק את כוחו הפוליטי מהמתיישבים, עמדותיו הניציות וחוסר האמון שלו מול ההנהגה הפלסטינית הפכו אותו לחביב המתנחלים, אבל זה לא אומר שהוא אנרכיסט. יעלון הוא אדם ישר שערכי שלטון החוק נר לרגליו. אם הם הקימו נגדם את יעלון, סימן שהקו האדום נחצה. ביום שישי לפנות בוקר, ביצהר, החזיר צה"ל את הריבונות ביהודה ושומרון לידיו. הבעיה של ישראל היא שלא רק המתנחלים הקיצונים איימו לגזול את הריבונות הזו מצה"ל. גם הפלסטינים מעוניינים בה, ומאחוריהם ניצב העולם כולו.

בתווך, בין כולם, ניצב נתניהו. מצבו רגיש. הוא יודע שהוא חייב משא ומתן עם הפלסטינים. האיום לפיו הפלסטינים יתקבלו כמדינה באו"ם ויגררו את ישראל לטריבונלים בינלאומיים שונים, במקביל להאצת מסע החרם נגדה בפורומים שונים, מטיל על נתניהו אימה. מצד שני, הוא יודע שאם ילך יותר מדי לקראת הפלסטינים, יאבד את הקואליציה, את הימין, את מעמדו כ"מנהיג הימין", לטובת נפתלי בנט. אם אכן המשא ומתן יעלה על שרטון באופן סופי, יהיה נתניהו תלוי במידה רבה באמריקאים. רק ארה"ב תוכל אז להגן על ישראל ולמזער את הנזקים שייגרמו לה בזירה הבינלאומית. כדי לקבל את המטריה האווירית הזו, נתניהו זקוק לממשל אמריקאי אוהד, שתהיה לו מוטיבציה ומצב רוח לספק את ההגנה הזו. ספק אם נתניהו יקבל את מבוקשו.

מי שמחפש את שורשי הדם הרע הרובץ בין הבית הלבן לבין לשכת ראש הממשלה בירושלים, ימצא אותם בדמותו של שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר. מינויו היה עקום מלכתחילה. אי אפשר היה למצוא מישהו מזוהה יותר עם הרפובליקנים מאשר דרמר. הוא היה המארגן והרוח החיה מאחורי אותה ארוחת התרמה שערך בנימין נתניהו למועמד מיט רומני בירושלים, ערב הבחירות האחרונות בארה"ב [יולי 2012]. זו הייתה תקיעת אצבע משולשת בעין של אובמה. דרמר נסע אחר כך לארה"ב כדי לסייע לשלדון אדלסון לדחוף כמה שיותר יהודים שיצביעו רומני בבחירות. זה לא הסתייע. ההימור של אדלסון, אליו נגררו בעל כורחם נתניהו, דרמר וישראל, נכשל. היחסים הבעייתיים עורערו עוד יותר. ואז החליט נתניהו לשגר את דרמר לוושינגטון כשגרירו.

אפשר היה, אולי, לנסות לתקן את המעוות. ההיגיון הצרוף אומר שדרמר אמור היה להסתובב עכשיו בוושינגטון בפרופיל נמוך ולנסות לבנות את עצמו מחדש. יש לנו עוד שלוש שנים עם הממשל הזה, לא? אבל במציאות קורים דברים הפוכים. דרמר היה אורח הכבוד באודישן הפומבי שערך שלדון אדלסון בלאס וגאס בסוף חודש מארס למועמדים הבאים שינסו להפיל את הדמוקרטים. להגנתו אומר דרמר (באמצעות דובר השגרירות בוושינגטון אהרן שגיא), שגם שגרירים קודמים הופיעו בפורום הזה של השדולה היהודית במפלגה הרפובליקנית, ובדעתו להופיע גם באירוע מקביל של השדולה היהודית-דמוקרטית. התגובה הזו היא היתממות במקרה הטוב ושרלטנות במקרה הרע. בימים אחרים, כשהיחסים מתנהלים כסדרם, כשהשגריר לא היה ראש המטה של מיט רומני, כשנטל ההוכחה לא היה כבד כל כך, אפשר היה, אולי, להגיע לאירוע כזה  (אם כי לא לנאום בו).

דרמר גם בא, גם נאם. אגב, בדף הפייסבוק של השגריר דרמר הוא נוהג להעלות תמונות מכל פעילויותיו. שום דבר הוא לא מחסיר שם. כל רבע פגישה או נאום מקבלים את הכבוד שלהם. האירוע בוגאס, בו צעדו המועמדים האלטרנטיביים בסך מול אדלסון, נעדר מהפייסבוק של דרמר. הוא כנראה ידע שזה רגיש. הוא כנראה ידע לאיזה שדה מוקשים הוא נכנס. אבל בסופו של דבר, הוא קיבל את ההחלטה והגיע למרות הכל.

בישראל נמתחת ביקורת נוקבת על הופעתו של דרמר באירוע של אדלסון. "הוא מסכן את האינטרסים של כולנו, לא רק שלו", אמר לי השבוע גורם פוליטי ישראלי בכיר הבקיא ביחסי ישראל-ארה"ב, "במקום לנסות להבקיע מחדש את דרכו לממשל, הוא ממשיך להרגיז אותם. גם אני, במקום אובמה, הייתי מתרגז".

"קול ישראל" דיווח בשבוע שעבר על הופעתו של דרמר באירוע של הרפובליקנים בלאס וגאס, ובאותו דיווח נאמר שהיועצת לביטחון לאומי, סוזן רייס, נמנעת מלפגוש את דרמר מאז נכנס לתפקיד. אם ימשיך להתנהל כך, יצטרך דרמר להודות למזלו הטוב אם יצליח להשיג פגישות עם חברי קונגרס דמוקרטים זוטרים. העניין הוא שזו לא הבעיה של דרמר, אלא של כולנו.

 

 

More from Ben Caspit

Recommended Articles