התוכנית האמריקאית הייתה להאריך את המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים עד שנת 2015, ולהעלות דרג: הכוונה הייתה לייצר סדרה של מפגשי פסגה אישיים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, בתקווה שהקרח בין המנהיגים יישבר, הכימיה תפרוץ, סוגיות הליבה יועלו על השולחן ואולי תימצא דרך לעקוף את המכשולים הבלתי ניתנים לגישור; זאת באמצעות סדרת הסדרי ביניים או כל רעיון אחר, שיאפשר למנהיגים לשרוד את הציבור ששלח אותם לתפקידם, אבל גם לא לפוצץ את המשא ומתן ולהותיר פתח של תקווה.
אף אחד לא ציפה שבין נתניהו לאבו מאזן תשרור האווירה הכמעט משפחתית שהייתה, בזמנו, בין אהוד אולמרט לאבו מאזן. איש לא האמין שנתניהו מסוגל לוויתורים מהסוג שקיבל אולמרט. אבל כימיה אנושית היא מוצר בלתי מוגדר. יחד עם הלחץ הבינלאומי, הגב האמריקאי ומסלול מקביל מקצועי בין הצוותים, זה אמור היה לפחות לשפר את האווירה. כך, לפחות, האמינו קרי ואנשיו עד השבוע שעבר.
נכון לרגע זה [8 באפריל], המאמצים להחייאת המשא ומתן נמשכים, הממשל האמריקאי רומז כי הזמן הולך ואוזל, הבית הלבן דוחק בג'ון קרי להודות בכישלון ולחזור הביתה, אבל הפרכוסים של החולה האנוש שמוטל על שולחן הניתוחים נמשכים: אחראית עליהם השרה ציפי לבני מטעם ישראל, סאיב עריקאת מן הצד הפלסטיני, והמתווכים האמריקאים בניצוחו של מרטין אינדיק.
איך התרחש הפיצוץ? אמירתו הבלתי נשכחת של הנרי קיסינג'ר, לפיה במזרח התיכון אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, מתחדשת לנגד עינינו בכל דור, תחת כל ממשלה וקואליציה, לצדו של כל מנהיג, ישראלי או פלסטיני.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
