דילוג לתוכן העיקרי

הפוליטיקה של ליברמן בדרך לראשות הממשלה

שר החוץ הצליח השבוע גם לטרפד את המשא ומתן עם הפלסטינים וגם לייצר תנאים לחידושו. מצד אחד הוא מתנגד לעסקת שחרור האסירים ומצד שני נותן "חופש הצבעה" לשריו כדי שתעבור ברוב דחוק.
Israel's Foreign Minister Avigdor Lieberman (R) greets his Canadian counterpart John Baird before their dinner in Jerusalem January 19, 2013. Canadian Prime Minister Stephen Harper is on a four-day visit to Israel and the Palestinian Territories. REUTERS/Darren Whiteside (JERUSALEM - Tags: POLITICS) - RTX17LHJ

התוכנית האמריקאית הייתה להאריך את המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים עד שנת 2015, ולהעלות דרג: הכוונה הייתה לייצר סדרה של מפגשי פסגה אישיים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, בתקווה שהקרח בין המנהיגים יישבר, הכימיה תפרוץ, סוגיות הליבה יועלו על השולחן ואולי תימצא דרך לעקוף את המכשולים הבלתי ניתנים לגישור; זאת באמצעות סדרת הסדרי ביניים או כל רעיון אחר, שיאפשר למנהיגים לשרוד את הציבור ששלח אותם לתפקידם, אבל גם לא לפוצץ את המשא ומתן ולהותיר פתח של תקווה.

אף אחד לא ציפה שבין נתניהו לאבו מאזן תשרור האווירה הכמעט משפחתית שהייתה, בזמנו, בין אהוד אולמרט לאבו מאזן. איש לא האמין שנתניהו מסוגל לוויתורים מהסוג שקיבל אולמרט. אבל כימיה אנושית היא מוצר בלתי מוגדר. יחד עם הלחץ הבינלאומי, הגב האמריקאי ומסלול מקביל מקצועי בין הצוותים, זה אמור היה לפחות לשפר את האווירה. כך, לפחות, האמינו קרי ואנשיו עד השבוע שעבר.

נכון לרגע זה [8 באפריל], המאמצים להחייאת המשא ומתן נמשכים, הממשל האמריקאי רומז כי הזמן הולך ואוזל, הבית הלבן דוחק בג'ון קרי להודות בכישלון ולחזור הביתה, אבל הפרכוסים של החולה האנוש שמוטל על שולחן הניתוחים נמשכים: אחראית עליהם השרה ציפי לבני מטעם ישראל, סאיב עריקאת מן הצד הפלסטיני, והמתווכים האמריקאים בניצוחו של מרטין אינדיק.

איך התרחש הפיצוץ? אמירתו הבלתי נשכחת של הנרי קיסינג'ר, לפיה במזרח התיכון אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, מתחדשת לנגד עינינו בכל דור, תחת כל ממשלה וקואליציה, לצדו של כל מנהיג, ישראלי או פלסטיני.

בבוקרו של היום בו התפוצצו השיחות בין ישראל לפלסטינים, פרסם משרד השיכון בישראל מכרז חדש לכמה מאות יחידות דיור בשכונת גילה במזרח ירושלים. על פי ציפי לבני, שניהלה את המשא ומתן עד אותה נקודה, הפרסום בא "בכוונת מכוון" של שר השיכון אורי אריאל, הסמן הימני בממשלת נתניהו, נציגם של הקיצוניים במתנחלים, איש הבית היהודי שהשקיע את מיטב מרצו ורוב חייו הבוגרים בהקמת התנחלויות ביהודה ושומרון.

הפרסום ההוא היה הקש ששבר את הגב הפלסטיני. ישראל "דילגה" על הפעימה הרביעית של שחרור האסירים, שמועדה המקורי חלף כמה ימים קודם. כעת ניסתה ישראל להתמקח על שחרור האסירים ערביי ישראל (14 במספר), שלשחרורם מתנגד רוב הציבור בישראל ואין לו רוב בממשלה, והנה פתאום מגיע פרסום המכרז בשכונת גילה. הפלסטינים התפוצצו. הם הרגישו שמרמים אותם. אבו מאזן התייצב באותו ערב מול המצלמות, וחתם על 15 בקשות להצטרפות לאמנות של האו"ם.

ניתוח בדיעבד של המהלך, מוכיח עד כמה מטופש יכול להיות תהליך פוליטי-מדיני: המכרז שהצית את האש עסק בבניית יחידות דיור בשכונת גילה, שגם הקיצוני ביותר בין הפלסטינים יודע שבכל הסדר קבע היא תישאר בידי ישראל. אבל לא זה העיקר: מדובר במכרז ישן, שכבר פורסם בעבר, אבל נפסל מטעמים טכניים. הוא עבר כמה תיקונים ופורסם שוב. לא היה לו כל ערך מדיני והוא לא היה צריך לעצבן איש. אבל את כל הפרטים הללו הפלסטינים לא ידעו באותו בוקר. הם רק שמעו חדשות וקראו על המכרז החדש באתרי האינטרנט, שליבו את האש בחדווה.

השר אורי אריאל השתמש בטריק זול, אולי אפילו פרימיטיבי, אבל זה הספיק. בשביל זה אריאל יושב בממשלה. כדי לפוצץ כל תהליך מדיני ולכבות כל זיק של תקווה למשא ומתן. הפעם זה הצליח לו מעל המשוער. במקום שהקואליציה של נתניהו תיקלע למשבר ואולי אף תתרסק, המשא ומתן התרסק.

למי שחושב שרק ישראל עוסקת בפיצוצים הללו, מזומנת הפתעה. בצד השני יש יותר אורי אריאלים מאשר בצד הישראלי. הפלסטינים מפולגים בהרבה מהישראלים, הם מחולקים לשתי ישויות, הכוח הפוליטי העוצמתי ביותר שלהם (חמאס) מתנגד לכל דיבור שהוא עם ישראל, וגם הפת"ח של אבו מאזן מפורד ומפוצל בין כוחות שונים מבפנים (ברגותי) ומבחוץ (דחלאן), שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא המאמץ לטרפד ככל האפשר את מאמציו של אבו מאזן להגיע להסדר. למה? כי הם רוצים לרשת אותו.

למחרת הפיצוץ הגיע שר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן, ויצק דלי של מים צוננים על המצב. ליברמן האשים את הרשות הפלסטינית ב"סחיטה באיומים" ויצא בסדרה של הצהרות לוחמניות, אותה קינח באמירה שבמצב הדברים הנוכחי בישראל עדיף ללכת לבחירות. ליברמנולוגים ותיקים יודעים שליברמן במצבים האלה מתפקד כמו ילד רע שננזף והועמד בפינה בגין משובותיו. הוא קודם כל בועט, ואחר כך מתפייס. בסדרת ראיונות הבהרה שנתן בעקבות נאומו ביום ראשון השבוע [6 באפריל] בכנס הג'רוזלם פוסט, הבהיר ליברמן כי הוא ממשיך לתמוך במשא ומתן, ממשיך לתמוך במאמצים של ג'ון קרי, אבל מתנה את חידוש המשא ומתן בכך שהרשות הפלסטינית תמשוך בחזרה את הבקשה שלה להצטרף ל-15 האמנות של האו"ם.

מה שקרה כאן זה שליברמן עשה רעשים של מי שמקלקל את המסיבה ומגביה את הרף, בעודו עושה מעשה הפוך לגמרי. כל מה שהפלסטינים נדרשים לעשות עכשיו, על פי ליברמן, זה למשוך את אותן בקשות שהגישו. מדובר במשימה אפשרית לגמרי. אם, בעקבות זאת, הם יקבלו את אותה פעימה רביעית ואת האסירים הערבים-ישראלים, יכול להיות שיש כאן בסיס לסוג של תקווה. ליברמן ממשיך להתנגד לשחרור האסירים, אבל הוא נותן "חופש הצבעה" לשרים שלו בממשלה. זה אומר שיכול להיות ששניים משרי "ישראל ביתנו" (יצחק אהרונוביץ' וסופה לנדבר) יימנעו מהצבעה, ויאפשרו לעשרה השרים התומכים בעסקה (חמישה שרי "יש עתיד", שני שרי "התנועה", נתניהו, שטייניץ ויעלון) להעביר אותה ברוב דחוק. בדרך זו מצליח ליברמן להיות גם בימין וגם בשמאל בעת ובעונה אחת. גם לטרפד את המשא ומתן וגם לייצר תנאים לחידושו. קוראים לזה פוליטיקה.

יום לאחר אותו נאום בניו יורק, דיבר ליברמן בפני כמה מאות מהגרים יהודים רוסיים בבית כנסת בברוקלין. לא מן הנמנע, אמר להם ליברמן, שיהיה בישראל ראש ממשלה דובר רוסית. הפרשנים מיהרו להסתער על האמירה הזו כהצהרה של ליברמן שהוא ראש הממשלה הבא של ישראל. הוא, כמובן, מיהר להחזיר את הצהרתו להקשרה, וסיפר שדיבר על ישראל כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות האמיתית. לדבריו, יש בישראל יו"ר כנסת ממוצא רוסי, יו"ר סוכנות יהודית ממוצא רוסי ושר חוץ ממוצא רוסי, אין סיבה שלא יהיה לה גם ראש ממשלה ממוצא רוסי.

אבל אחרי ההרגעה הזו, חובה לדעת שליברמן ממשיך לחתור, כמו תמיד, למטרה הנכספת הזו. על פי השיטה בישראל, ראש הממשלה הוא זה שרוב סיעות הכנסת הנבחרת ממליצות עליו בפני הנשיא. משה כחלון, לשעבר שר הרווחה, שפרש מהליכוד בגלל מדיניותו של נתניהו ויקים בקרוב מפלגה חדשה, הוא פוטנציאל המלצה בעד ליברמן. גם יאיר לפיד, איתו יש לליברמן ברית פוליטית, הוא פוטנציאל כזה. גם יצחק (בוז'י) הרצוג מתקבל על הדעת, כך שהכל אפשרי. האמת היא, שישראל היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ליברמן הוא הוכחה חיה ובועטת לעניין הזה, והוא עדיין שואף קדימה.

More from Ben Caspit

Recommended Articles