אסור לאמריקאים להפקיר את תהליך השלום
במקום לנטוש את המו"מ, ארה"ב צריכה לשנות מדיניות: להציג בפני הצדדים לוח זמנים מזורז להסכם שבסופו פלסטין תתקבל כחברה מלאה באו"ם.
מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, לא יצא ידי חובה כלפי מיליוני ישראלים ופלסטינים, שתלו תקוות בנחישותו לשים קץ לסכסוך בין העמים, במיחזור האמירה השחוקה שארה"ב אינה יכולה לרצות שלום יותר מהצדדים עצמם. הוא אינו רשאי להסתפק ב"באתי, ראיתי, הפסדתי, הסתלקתי", בהשאלה מבשורת "וני, וידי, ויצ'י" שמסר יוליוס קיסר לסנאט, בעקבות ניצחונו בקרב זלה. היה עליו לדעת שלכל יוזמה מדינית שמסתיימת בכישלון יש תג מחיר: במקרה הרע, הכישלון מוביל לגל אלימות; במקרה הרע פחות, האכזבה שוחקת את המעט שנותר מהאמון בשלום. סבב עקר במשא ומתן אינו מחזיר את הישראלים והפלסטינים למקום שבו היה מצוי לפניו. הוא מוסיף עוד נדבך למפלס הציניות ודוחק את מחנה השלום עוד מדרגה כלפי מטה. שוב חוזר הניגון "אין פרטנר", ושוב התקשורת הישראלית אינה מחמיצה הזדמנות לדקלם את המנטרה "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
קרי תירץ את הכישלון באמירה שאפשר להביא את הסוסים אל השוקת, אך אי אפשר לאלץ אותם לשתות. לגבי אחד הסוסים, האבחנה הזו אינה מדויקת, וזאת בלשון המעטה. קשה למנות את מספר הפעמים, שהעגלון האמריקאי דחף את הפלסטינים היגעים אל השוקת וברגע האחרון התברר להם שאין זו אלא פאטה מורגנה. במאמר שפרסמתי כאן בחודש שעבר הזכרתי כמה הסכמים ישראלים-פלסטינים שהושגו לאורך השנים בתיווכה של ארה"ב, ושסעיפיהם העיקריים לא קוימו מעולם. גם עמדות שנשיאים אמריקאים הציגו בפומבי נדחקו אל מאחורי השוקת. הדוגמה הבולטת ביותר היא הצהרתו של הנשיא אובמה.
