דילוג לתוכן העיקרי

המערכה שבין המלחמות

המודיעין הישראלי מנהל מאבק סיזיפי נגד איראן, המנסה כל העת לצייד את ארגוני הטרור באזור ברקטות וטילים לקראת "יום פקודה". השבוע נתפסה "על חם" בעודה משחקת את תפקיד המדינה שוחרת השלום
A rocket is seen on a ship seized by the Israeli navy in the Red Sea in this handout picture released by the Israel Defence Forces (IDF) March 5, 2014. The Israeli navy seized the ship in the Red Sea on Wednesday that was carrying dozens of advanced Iranian-supplied rockets made in Syria that were intended for Palestinian militants in the Gaza Strip, the military said. REUTERS/IDF/Handout via Reuters (MILITARY) ATTENTION EDITORS - FOR EDITORIAL USE ONLY. NOT FOR SALE FOR MARKETING OR ADVERTISING CAMPAIGNS.

השאלה המסקרנת ביותר שעולה בעקבות לכידתה של ספינת הנשק "קלוס-סי" בידי חיל הים של ישראל במימי ים סוף, היא האם נשיא איראן, חסן רוחאני, ידע על מבצע ההברחה הזה והאם הוא תוכנן ובוצע בהסכמתו.

ביממה האחרונה נוטים בכירי מודיעין בצה"ל להאמין שרוחאני לא היה מעורב בפרשה, ונודע לו עליה מהודעת דובר צה"ל ביום רביעי השבוע [5 במארס]. אם זו אכן תמונת המציאות, הרי שלפנינו פרק נוסף בדרמה פוליטית המתרחשת כעת באיראן: המאבק בין איראן של האייתוללות והמהפכה האסלאמית לאיראן כפי שהייתה רוצה להיראות מחר: איראן הרפורמיסטית, המשוועת להכרה בינלאומית, חיבוק מערבי והצטרפות למשפחת העמים. אפשר לקרוא לאיראן הזו "איראן של רוחאני", אבל גם זה לא לגמרי בטוח, שהרי רוחאני עצמו הוא אחד מאבות תוכנית הגרעין וטכניקות ההטעיה שנטוו סביבה. בישראל קוראים לאיראן הזו כך: איראן, כפי שתומכיו ומצביעיו של רוחאני היו רוצים לראות אותה.

כשגורם בכיר מאוד במערכת הביטחון הישראלית אמר לי לפני כמה שבועות, כי באיראן "מתרחש משהו דרמטי", לזה בדיוק הוא התכוון. המאבק בין הדורות, בין הגישות ובין התפיסות. השבוע ספגה איראן הרפורמיסטית והקורצת למערב חבטה לא פשוטה מזרועות המודיעין של צה"ל ומחיל הים הישראלי, כשנתפסה "על חם" שופכת בנזין אל תוך מדורת המזרח התיכון, בעודה משחקת את תפקיד המדינה שוחרת השלום והאחווה שבסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום.

התגובה האיראנית למבצע הצבאי ולחשיפה המודיעינית הזו הייתה אופיינית: מדובר בעוד הזיה של הציונים, אמרו הדוברים האיראנים, אבל מאחורי הקלעים ובתוך החדר יש עכשיו באיראן, ובעיקר במטה משמרות המהפכה וכוח "אל קודס", התרוצצות לא פשוטה. האיראנים מבינים שמישהו אצלם, בקודש הקודשים האינטימי ביותר, ידע להצביע על המכולות בהן הוטמנו רקטות מסוג M-302 שנשלפו ממחסני הצבא הסורי, הוטסו מדמשק לטהרן, הובלו במשאיות לנמל בנדר עבאס, הועמסו על ספינת משא פנמית תמימה למראה בין מכולות עמוסות מלט, הושטו לעיראק לצורך הטעיה, שם הועמסו עוד 50 מכולות עמוסות מלט, ומשם יצאו למסע האחרון, שאמור היה להסתיים בפורט סודן (ומשם לארגוני הטרור בעזה או בסיני), אבל יסתיים בשבת [8 במארס] בנמל אילת שבישראל.

בלילה שבין שלישי לרביעי הקיף חיל הים הישראלי את הספינה ועשרות לוחמי קומנדו מ"שייטת 13" פשטו עליה, השתלטו עליה ללא קרב ושינו את כיוון ההפלגה מפורט סודן לאילת. הלוחמים הישראלים היו מגובים בשתי ספינות טילים, כלי שיט נוספים מסייעים, ולא מעט מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים של חיל האוויר הישראלי. במצב זה, עשתה השיירה את דרכה אל המים הטריטוריאליים הישראלים, כשאין כוח אזורי שיכול לאיים עליה.

בנימין נתניהו, ששהה באותה שעה בביקור מתוקשר בארה"ב, קיבל את החומרים האלה יממה אחת מאוחר מדי. לו הפשיטה הייתה מסתיימת יום אחד קודם, הוא יכול היה להפיל את התקרה על 14 אלף צירי איפא"ק שהקשיבו לו ביום שלישי. נתניהו עשה כמיטב יכולתו בהמשך השבוע, אבל התקשורת האמריקאית עסוקה עכשיו במתרחש באוקראינה ובמאבק בין אובמה לפוטין. חמינאי יכול לחכות.

"אין יום", אמר לי השבוע קצין בכיר באגף המודיעין של צה"ל, "בו האיראנים לא מנסים להבריח אמצעי לחימה, רקטות, טילים או חומרי נפץ לארגוני הטרור באזור, זו המשימה העליונה שלהם כל יום, כל היום. אני מעריך שהניסיונות דרך הים יירגעו בחודשים הקרובים. יש מסלולים נוספים. המאבק הזה הוא מלחמת מוחות, שני הצדדים יצירתיים, ואני בטוח שהם שואלים את עצמם עכשיו איך ישראל זיהתה את משלוח הטילים ברגע הראשון ואיך הצליחה לעקוב אחריו ולהגיע לרמת פירוט כזו באשר למיקומו".

המניע של האיראנים פשוט: הם מנסים לייצר כמה שיותר בסיסי שיגור קרובים לישראל, עם מאות או אלפי רקטות וטילים מוכנים לפעולה ל"יום פקודה". יותר חשובה מעצם אגירת הטילים, היא יצירת המחויבות.

בזמנו, כרת יאסר ערפאת ברית עם משמרות המהפכה, שהבטיחו לשגר אליו ספינה עליה 50 טון חומר נפץ, קטיושות ואמצעי לחימה, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה [2002]. תמורת הנשק, הבטיח ערפאת למשמרות המהפכה "דריסת רגל" בערים הפלסטיניות בגדה ובעזה. ישראל לכדה את הספינה ("קארין איי") וערפאת איבד את הלגיטימציה הבינלאומית שלו בדרך לבידוד מלא במוקטעה.

ערפאת כבר איננו, אבל המאבק הזה נמשך. בישראל מדברים על "דיל" בין משמרות המהפכה וכוח "אל קודס" לבין ארגוני טרור דרומיים כמו הג'יהאד האסלאמי, גורמי הטרור הג'יהאדיסטי בסיני ולפעמים גם חמאס. העיקרון הוא שאיראן מספקת את הרקטות, אבל חלק מהן יישמר לשעת הצורך, כשתגיע פקודה איראנית לשגר אותן על ישראל. "שעת הצורך" היא מתקפה ישראלית אפשרית על מתקני הגרעין האיראני.

הרקטות מסוג M-302 שנשלחו בספינה "קלוס-סי" השבוע לנמל פורט סודן, מסוגלות לעקוף את יכולותיה של מערכת "כיפת ברזל", שלפי פרסומים זרים אינה בנויה ליירוט רקטות מסוג זה. ישראל מפתחת כעת מערכת נוספת לטווחי יירוט בינוניים, הנקראת "שרביט קסמים", אבל היא תהיה מבצעית רק בעוד שנתיים עד שלוש. בוואקום הזה, האיראנים מעוניינים שתהיה להם אפשרות לשבור את ההגנה הישראלית המתגבשת על מרכזי האוכלוסייה ולייצר מאזן אימה מול "הישות הציונית". השבוע, כל זה השתבש.

האם תהיה ללכידת ספינת הנשק השפעה אסטרטגית על המגעים שמנהל המערב עם איראן בנושא הגרעיני? גם בישראל מעריכים שלא. "המערב", אומר גורם ביטחוני ישראלי בכיר ביותר, "שבוי בקונספציה של עצמו. אף אחד לא רוצה מלחמה. אף אחד לא מוכן לקחת סיכונים או לאיים איום אמיתי באופציה צבאית. כולם יעדיפו להמשיך לשחק בנדמה לי, למשוך זמן ולהקפיא את הסטטוס קוו הנוכחי, לפחות עד סוף הקדנציה של ברק אובמה".

בינתיים, תימשך המב"מ. זהו השם שהעניקה מערכת הביטחון הישראלית ל"מערכה שבין המלחמות", קרי למאבק הבלתי פוסק של המודיעין הישראלי המשובח והזרוע הארוכה הביצועית של צה"ל נגד התמנון האיראני, שממשיך לשגר את זרועותיו לכל כיוון אפשרי במאמץ לטוות סביב ישראל טבעת חנק רקטית. המערכה הזו נמשכת כל העת. לפעמים זה מגיע לתקשורת, ופעמים רבות אחרות זה נשאר במחשכים.

 

More from Ben Caspit

Recommended Articles