דילוג לתוכן העיקרי

למה נתניהו וליברמן אדישים מול קריסת משרד החוץ?

השביתה הכללית שנפתחה השבוע במשרד החוץ היא פרק נוסף בסיפור דעיכתה של הדיפלומטיה הישראלית. אז מדוע ראש הממשלה ושר החוץ ממשיכים לעמוד מן הצד?
Israeli Foreign Minister Avigdor Lieberman addresses journalists during a news briefing inside Greece's Foreign Ministry in Athens March 20, 2014. Lieberman held a meeting with Greek counterpart Evangelos Venizelos over Crimea, Turkey relations and Iran nuclear talks and said there is no link between Crimea and problems in the Middle East and that Israel will not interfere.    REUTERS/Alkis Konstantinidis  (GREECE - Tags: POLITICS) - RTR3HX2I

קשה להבין מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן עמדו מן הצד במשך חודשים ארוכים מול מאבקם המוצדק של עובדי משרד החוץ לשיפור שכרם ותנאיהם. דווקא בתקופה שבה ישראל נדרשת לגייס את כל כוחותיה לטובת המאבק ההסברתי בחרמות ובדה-לגיטימציה ברחבי העולם, הוכרזה (24 במארס) במשרד החוץ לראשונה שביתה כללית.

החלטתו חסרת התקדים של ועד העובדים להשבית את עבודת המשרד, על כל 103 נציגויותיו בחו"ל, צריכה לשמש צלצול השכמה לראש הממשלה ולשר החוץ, כדי שיסייעו למאבקו של הסגל הדיפלומטי ויביאו לסיומו המהיר של המשבר הזה. דווקא נתניהו וליברמן, שניצבים בחזית התהליך המדיני ומודעים לנחיתות הישראלית אל מול ההסברה הפלסטינית, היו צריכים לגלות רגישות יתרה למצוקתם של אנשי שירות החוץ שנמצאים לצדם בחזית הזאת.

טענותיו של ועד העובדים צודקות בבסיסן: בעשור האחרון שכרם של עובדי משרד החוץ הלך ונשחק, מצב שהביא בתקופה הזאת, כך עולה מהנתונים שהם הפיצו, לפרישתם של כשליש מהעובדים על רקע כלכלי. לכן כלל לא ברורה תגובתו התוקפנית של ליברמן, שאמר כי השביתה היא "החלטה אומללה שמראה על איבוד עשתונות", במקום לגבות את עובדיו או לכל הפחות להביע הזדהות עמם. דווקא תגובתו האטומה של השר מוכיחה כי לא הייתה לעובדיו ברירה אלא לנקוט את הצעד הקיצוני הזה. אולי כעת, כששר החוץ וסגנו לא יוכלו להיכנס ללשכותיהם בירושלים בגלל השביתה, כששערי הנציגויות הישראליות בעולם יהיו נעולות, וכשהזירה ההסברתית תופקר לחלוטין, משהו ייקח ברצינות את דרישותיהם.

בסוף השבוע המועצה לזכויות אדם של האו"ם בז'נבה אמורה להצביע על חמש החלטות גינוי נגד ישראל, שאחת מהן כוללת קריאה לעידוד חרם על ההתנחלויות. בשל השביתה הצד הישראלי בקושי יישמע, אם בכלל. אירועים כאלה מתרחשים על בסיס שבועי. הקריאות לחרם לא עוצרות, וההסברה הפלסטינית יכולה כעת לפעול באין מפריע.

במקביל, ישראל מתקרבת לרגע מכריע במשא ומתן המדיני לקראת פרסום מסמך קרי. במקום שמשרד החוץ יפעל במלוא המרץ כדי להפיץ את העמדות הישראליות ולצבור נקודות בדעת הקהל שיסייעו לה בהמשך, חיילי "הצבא הדיפלומטי" הישראלי עסוקים במלחמה על שכרם ועתידם הכלכלי. במקום שעובדי משרד החוץ יפעלו מתוך תחושת שליחות ואמונה אמיתית בצדקת דרכה של המדינה שמאחוריהם, הם מרגישים שחוקים ומופקרים על ידי אותה מדינה. ככה לא יוצאים לנצח בקרב.

מאבקם של עובדי משרד החוץ החל לפני למעלה משנה, ולווה בעצומים ובצעדי מחאה שלא הניבו הישגים זולת הליך גישור מול משרד האוצר, שאף הוא עלה לאחרונה על שרטון. בעוד אנשי משרד החוץ מציגים נתונים קשים על שכר ממוצע של כעשרת אלפים שקלים לאנשי הסגל הדיפלומטי גם אחר 15 שנות ותק ויותר, במשרד האוצר הציגו נתונים שלפיהם השכר הממוצע של כ-1,200 עובדי משרד החוץ עומד על יותר מ-17 אלף שקלים, הרבה מעל השכר הממוצע במשק.

הפער בין הגרסאות מעיד על המרחק הרב בין עמדותיהם של עובדי משרד החוץ לאלה של נציגי משרד האוצר שאחראים על שכרם. אולם גם אם נצא מנקודת הנחה שהאמת נמצאת באמצע, עדיין מדובר בשכר נמוך עבור עובדים ותיקים בתפקידי מפתח בשירות החוץ הישראלי. לדיון על השכר יש להוסיף את העובדה שבמקרים רבים בן הזוג של הדיפלומט הנמצא בשליחות מצטרף אליו לחו"ל ומפסיק לעבוד, מה שפוגע בהכנסות של המשפחה גם בהווה וגם בשנות הפנסיה שלהם בעתיד.

קורס הצוערים של משרד החוץ נחשב אמנם למסלול אטרקטיבי - רבים מנסים להתקבל אליו ורק מעטים מצליחים – אך המפגש עם המציאות שאחרי הקורס מבריח מהשירות הדיפלומטי כוחות מצוינים שמבקשים לעצמם עתיד כלכלי בטוח יותר. על השחיקה המצטברת ועל הירידה ביוקרתו של שירות החוץ הישראלי תעיד העובדה שבמשך חודשים לא אויש תפקיד הציר המדיני בוושינגטון. עד לא מזמן נחשב המינוי הזה למבוקש ביותר, ויוכל להעיד על כך ראש הממשלה שכיהן בו בעצמו מ-1982 עד 1984, אז מונה לשגריר ישראל באו"ם.

מאבקם של עובדי משרד החוץ לא הצליח לצבור אהדה ציבורית בשום שלב. אזרחים שהתקשו לקבל שירות בקונסוליות בחו"ל עקב העיצומים גילו עוינות כלפי העובדים. אולי בשל תדמיתו הזוהרת של שירות החוץ, אולי בשל העובדה שגם כך מרבית תושבי ישראל עסוקים במאבק קיומי משלהם, המשבר הזה סוקר רק בשולי סדר היום התקשורתי, אם בכלל. גם כשהעיצומים פגעו בעבודת ההסברה הישראלית לאחר תפיסתה של ספינת הנשק קלוז סי, הדבר לא עורר גלים. תסכולם של עובדי המשרד הלך וגבר, עד לצעד החריף של ההכרזה על השביתה הכללית.

השחיקה בשכר ובתנאים היא רק פרק אחד בסיפורו העגום של משרד החוץ הישראלי. בעשור האחרון מעמדו של המשרד נפגע גם בשל צמצום מתמשך בסמכויותיו, שנלקחו ממנו לטובת משרדי ממשלה חדשים כמו משרד ההסברה והתפוצות והמשרד לעניינים אסטרטגים.

ח"כ רונן הופמן מיש עתיד, יו"ר ועדת המשנה לענייני הסברה במסגרת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וד"ר ליחסים בינלאומיים, מודאג מאוד מהתהליכים הללו. בשיחה עם אל-מוניטור הוא אומר כי "הבעיות של משרד החוץ הן עמוקות עד כדי כך שהמצב מהווה סכנה לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. לצערי, המדינה לא רואה במדיניות החוץ נדבך מרכזי בעוצמתה, אלא מתייחסת אל משרד החוץ כאל אסקופה נדרסת. זה אומר שבשנים האחרונות היו קיצוצים, הופסקו פעילויות, והעבירו תקציבים למשרדים אחרים. איך בצורה הזאת אפשר לעשות הסברה?"

כשנשאל אם הפגיעה במשרד החוץ מביאה גם לירידה באיכות העובדים וברמתם המקצועית, אמר ח"כ הופמן כי "כוח האדם במשרד החוץ נפלא. כך התרשמתי. הבעיה היא שיש גל פרישה אדיר בגלל התנאים. כך אי אפשר לבנות מערך חוץ. יכול להיות שמישהו חושב שמערכת המודיעין והביטחון יכולים להתמודד עם האתגרים ההסברתיים, וזו כמובן טעות. באירופה קורים דברים נוראיים כלפינו, שאף אחד לא נותן להם מענה כרגע, וזה נזק מצטבר. אנשים לא מבינים מה המשמעות של קריסת משרד החוץ ורמיסתו. יש לכך משמעויות כלכליות אדירות. אם אין מי שנותן מענה הסברתי מול החרמות, העניין הזה יתפשט ויהיו לו השלכות על הכלכלה".