דילוג לתוכן העיקרי

האוצר שמסעיר את יהודי עיראק

אוצר תרבותי נדיר של קהילת יהודי עיראק, שהתגלה במרתפיו של סדאם חוסיין, מוצג כעת בניו יורק בדרכו למגורי קבע במוזיאון הלאומי בבגדד. כדי שיהודים יוכלו לצפות במורשתם, יש לשכנע את ממשלת עיראק לוותר על האוצר
wedding-lg.jpg

"יהודים חיו בעיראק אלפי שנים. כמו הקהילות האחרות היה להם תפקיד מכריע בבניית מדינתנו ותרומה לתרבות שלנו". את האמירה המפתיעה הזאת פרסם השבוע [3 בפברואר] שגריר עיראק בוושינגטון, לוקמאן פיילי, באגרת חגיגית.

השגריר התייחס לאוצר יהודי עיראק שנתפס ב-2003 באחד ממרתפי המודיעין הכללי של סדאם חוסיין בעיראק על ידי חיילי מארינס אמריקאים. המרתף בחלקו היה מוצף במים, ומאות הארגזים שנמצאו בו היו במצב ריקבון. אבל חיילי היחידה האמריקאית הבחינו מיד שמדובר באוצר בלום, לרבות פריטי יודאיקה עתיקים, ספרי קודש, מסמכים ותמונות שתיארו את חיי הקהילה היהודית בבגדד. זו חיה בתוך חברה מוסלמית במשך אלפי שנים, אך הקפידה לשמר את אופייה, תרבותה ודתה היהודית.

כל הארגזים הועברו לשיקום בארצות הברית, עבודה שנמשכה כעשר שנים. מאז חודש נובמבר האחרון, ולמשך כחודשיים וחצי, הוצגו כמה מהפריטים לקהל הרחב בתערוכה מצליחה בוושינגטון. השבוע נפתחה התערוכה מחדש, הפעם בניו יורק, ולרגל הפתיחה פרסם שגריר עיראק בוושינגטון את אגרתו.

"היה לי הכבוד להשתתף בשני אירועי הפתיחה", כתב השגריר, "בוושינגטון די.סי. ובטקס קבורה ל-49 גווילי תורה שהתקיים בחודש דצמבר בניו יורק. זוהי עדות למחויבותה של ממשלת עיראק לתמוך בגולים עיראקים כולל היהודים".

בתערוכה בניו יורק (ובוושינגטון קודם לכן) מוצגים כאמור פריטים מהאוצר שניצל. בקיץ הקרוב אמורים הפריטים המשוקמים לחזור לעיראק. ארצות הברית התחייבה בפני ממשלת הצללים שהוקמה במלחמת המפרץ להשיב את המוצגים, לאחר שישוקמו, למוזיאון הלאומי בבגדד. בקרוב יגיע לוושינגטון מנהל המוזיאון, ולדברי השגריר העיראקי ינהל לצדו דיאלוג יעיל עם האמריקאים בסוגיית חשיפתם של כל המסמכים לציבור הרחב כדי להראות באמצעותם "עד כמה אנושיות יש בחיים משותפים ובכבוד הדדי".

ביקרתי בתערוכה בוושינגטון יום לפני נעילתה. נכנסתי לבניין המוזיאון הלאומי בחרדת קודש. גדלתי בבית של יהודים עולים מעיראק שעלו לישראל עם מזוודה קטנה והותירו מאחוריהם מורשת גדולה. הורי עלו מהעיר חילה, היא בבל העתיקה השוכנת על נהר הפרת. שרידי מגדל בבל נמצאים במרחק כמה קילומטרים מהעיר שרוב בתיה נבנו סביב מקור החיים העיקרי של חילה, הנהר.

בין מעט החפצים שהביאו הוריי עימם מארץ מולדתם היו תמונות דהויות של שמחות שקיימה הקהילה היהודית בחילה. חתונה, ברית מילה, בר מצווה. היו גם הרבה תמונות של יהודי הקהילה, גברים לבושים בחליפות מחויטות ונשים בשמלות ארוכות על רקע נהר הפרת. תמונות כאלה, דומות להפליא לתמונות מבית אבא, נתפסו במרתף המוח'אבראת של סדאם חוסיין ומוצגות כעת לקהל הרחב.

תמונה אחת משכה את תשומת לבי יותר מכל: חתן וכלה ברגע הקידושין. הרב אוחז בידו של החתן, הכלה אוחזת זר פרחים לבנים ומאחוריהם ראשים מורמים של אורחים נרגשים, בני משפחה ככל הנראה. תמונה כזאת בדיוק יש להוריי. אבי עומד לצדה של אמי האוחזת זר פרחים, ובני המשפחה נראים דומים להפליא לראשים שבתמונה המוצגת במוזיאון.

הגדת פסח שהודפסה בוינה ב-1936, מארכיב הקהילה היהודית העיראקית, תערוכה במוזיאון למורשת היהודית בניו יורק.

פרסמתי את התמונה הזאת בעמוד הפייסבוק שלי. הייתי סקרן עד מאוד למצוא את החתן והכלה שמעמד הקידושין הפרטי, המשפחתי, האינטימי שלהם, התגלגל למרתפי המוח'אבראת של סאדם חוסיין. עד היום לא הצלחתי למצוא את בני הזוג או מישהו מבני המשפחה שמקיפים ומתרגשים איתם. האם מישהו מהקוראים מזהה את הדמויות המצולמות?

בל לא רק תמונות נמצאו באוצר המוח'אבראת. באחת התיבות נמצאה הגדה צבעונית של פסח, מרוחה בכתמים. חלקם בוץ, כנראה משרידי המרתף בו אוכסנו הארגזים, וחלקם כתמי יין מסדרי פסח שערכו יהודי עיראק על נהרות בבל. וגם ארון קודש של ספר תורה ששרד מהקהילה היהודית, והרבה מאוד מסמכים. אחד החשובים באוצר מודיע שאזרחותם של היהודים שעזבו את עיראק מוקפאת על פי חוק. בסוף ההודעה המלכותית נכתב "בגדד 1951", השנה שבה עלו הוריי לישראל.

לפני עשר שנים בדיוק מצאתי את הבית שעזבו הוריי בעיר חילה. במסע העיתונאי שלי בעיראק הסתובבתי במשך שעות בשכונת היהודים על נהר הפרת. חיפשתי את הבית שבו נישאו הוריי ובו נולדו שלושת אחיי. חמישים שנה חלפו בין יציאת היהודים לרגע שבו דרכה כף רגלי בשכונה העלובה, שסבלה קשות ממשטר האימים של סדאם חוסיין.

התקשיתי למצוא את הבית. על פי ההנחיות שנתנה לי אמי, ביתם היה הבית הראשון הנושק לנהר, סמוך ממש לבית החולים "אל עיאדה". כשהגעתי לשכונה, איש מתושביה הנוכחיים לא ידע היכן נמצא בית חולים זה. בית החולים שעמד שם נקרא בשם אחר. לפני שהתייאשתי ועמדתי לחזור לבגדד להמשך המסע, סיפר אחד מקשישי השכונה כי בית החולים הסמוך הוא חדש יחסית ונבנה על חורבות בית חולים ישן בשם "אל עיאדה". כך מצאתי את בית הוריי, שלא נותר בו דבר מהקסם שנשאו הוריי בלבם כל השנים, והמשיכו לחלום עליו ועל הרגעים שחוו בקהילה היהודית החמה בעיראק.

עם השנים הגעגועים לבית בחילה קהו והזיכרונות הטשטשו. הוותיקים מבני הקהילה שעלו מעיראק כבר הלכו לעולמם. בעיראק של היום לא חיים יותר יהודים. 120,000 בני הקהילה עלו לישראל, רובם במבצע עזרא ונחמיה ב-1951. רבע מהם הגרו למדינות אחרות באירופה או בארצות הברית. לטענת ארגונים יהודים, האוצר הזה הוא רכוש יהודי השייך לקהילה, ובתור שכזה צריך להימסר לה למשמורת.

לאחר ששבתי מהמסע לעיראק גיליתי כי צאצאי העולים משם צמאים לדעת כל פרט על השורשים והמורשת היהודית ששרדה אלפי שנים בסמוך לבבל המקראית. המוצגים שנתפסו במרתף המוח'אבראת ושוקמו בעבודה נדירה, מאירים את המורשת באור יקרות.

מתקרב המועד בו התחייבה ארצות הברית להשיב את המוצגים לבגדד. האם הצהרתו של שגריר עיראק בעיתוי הזה נועדה בעצם להדוף את הדרישה להשאיר את המוצגים מחוץ לעיראק?

ושאלה גדולה יותר, האם ניתן לשכנע את ממשלת עיראק של נורי אל-מאלכי לוותר מרצונה החופשי ובאקט של מחווה על אוצר שיש לו משמעות היסטורית, אבל רק ליהודי עיראק? כלומר להשאיר את המוצגים הללו מחוץ לגבולות המדינה כדי שיהודים יוכלו לצפות במורשתם.

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles