דילוג לתוכן העיקרי

שולמית אלוני – הגברת הראשונה של הפוליטיקה הישראלית

שרת החינוך לשעבר וכלת פרס ישראל הייתה הכוהנת הגדולה של זכויות האזרח, אך מעל הכול פורצת דרך ומצפן במאבק למען נשים בסביבה הגברית והמיליטריסטית שבה פעלה. האישה היחידה שמפלגת השמאל שיסדה הייתה למותג פוליטי וציבורי חזק ומצליח הלכה לעולמה, והותירה אחריה מורשת של מחשבה עצמאית ומקורית.
Acting Israeli Prime Minister Shimon Peres (L), listens to his cabinet minister Shulamit Aloni (R), and with Minister Avraham Shohat (R), and senior adviser Uri Savir - RTXFKKT

באחד משיאי התיעוב ביניהן הפטירה ראש הממשלה גולדה מאיר אל עבר חברת הכנסת שולמית אלוני: "אצלנו אין 'אני חושבת', יש 'אנחנו חושבים'." הנזיפה הזאת, שצוטטה מעת לעת, מגדירה בתכליתיות ובמדויק את מהותה של האישה האינדיבידואליסטית, שהייתה תמונת הראי של פוליטיקאים ופוליטיקאיות רבים במשך השנים.

אי אפשר לחשוב על שתי נשים שונות יותר זו מזו מאלוני ומאיר. כמעט שלושים שנה הפרידו ביניהן, אבל זה לא היה רק הגיל אלא תפיסת עולם שלמה, תהום מחשבתית של ממש. מאיר הייתה האשה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלה במדינת ישראל, אך היא מעולם לא התיימרה להיות סמל למאבק מגדרי. ספק רב אם הבינה בכלל את הרעיון הפמיניסטי. אלוני, לעומתה, הייתה לוחמת מוצהרת לזכויות נשים בימים שבהם פוליטיקאים בארץ לא ידעו כלל להגות את צמד המילים הזה.

שר החינוך לשעבר יוסי שריד, שירש מאלוני את תפקיד יושב ראש מרצ, מפליא, כדרכו, להגדיר את השוני בנושא הזה בין שתי ענקיות הפוליטיקה הישראלית. "בזמן ששולה דיברה על מעמד האישה, גולדה חשבה שאין בעיה כזאת, כי עובדה שהיא ראש ממשלה", הוא אומר בשיחה בבוקר שבו נודע על מותה של אלוני [24 בינואר].

שריד, כיום פובליציסט בעיתון הארץ, עדיין זוכר את האיבה בין השתיים, שהוליכה בסופו של דבר את אלוני לפרוס כנפיים, לפרוש ממפא"י ולהקים מפלגה משלה שחרתה על דגלה רעיונות מהפכניים לאותה עת, כמו זכויות האדם והאזרח. "גולדה לא רק התנגדה לה, היא לא הבינה מה היא רוצה ממנה", הוא אומר.

אלוני, שנולדה בתל אביב ב-1928 ושירתה בפלמ"ח, הייתה אישה של מאבקים בכל רמ"ח איבריה. מכל המאבקים שהובילה, בהם על זכויות האזרח, האדם וחופש הדת, ראוי לציון מיוחד המאבק המגדרי. בו היא נחשבת פורצת דרך דווקא משום שהתחנכה בסביבה גברית, מיליטריסטית, ולעתים לאומנית. אקלים זה היה פס ייצור לנשים מזן מסוים, שגם כשהגיעו לפוליטיקה אימצו קודים גבריים ולא ראו בעצמן שליחותיו של מאבק פמיניסיטי, שממילא היה בחיתוליו. אלוני התוותה את הדרך לפוליטיקאיות רבות שבאו אחריה, גם אם לא הזדהו איתה או עם אמונותיה ומלחמותיה, וגם אם לא ידעו שהן נמצאות שם בזכותה.

מאבקה זה לא היה מובן מאליו. אלוני מרדה במוסכמות התקופה, התריסה והתחצפה, והייתה לא רק האישה הראשונה בפוליטיקה שהקימה מפלגה אלא גם היחידה שמפלגת השמאל שיסדה הייתה למותג פוליטי וציבורי חזק, בועט ומצליח. למעשה, אלוני הפכה את מרצ לעיר המקלט של השמאל המובהק, בשנים שבהן מפא"י, ואחר כך המערך והעבודה התמרכזו, החליפו סדר יום וחברו לממשלות הימין. אלוני תמיד הייתה המצפן. בשיאה זכתה מרצ בשנים-עשר מנדטים, ואלוני כיהנה כשרת חינוך בממשלת רבין השנייה. ההישג הזה לא שוחזר מעולם.

על פי הנרטיב השגור, יוסי שריד קרא תיגר על מנהיגותה כשהציג את מועמדותו לתפקיד יושב ראש מרצ בשנת 1996. אלוני החליטה לא להתמודד מולו ועברה לעמדת המשקיפה והמצליפה החברתית.

"אני לא נוטה להצטער, אבל אם יש דבר שאני יותר ממצטער עליו הוא ששמי כרוך בפרישתה מהפוליטיקה", אומר שריד. "בחייה לא מצאתי לנכון לתקן את ההיסטוריה, כי הסיפור שונה לחלוטין. יכול להיות שהיה בלבה עליי. לימים, אם היו הדורים אז כל ההדורים יושרו, והיינו בחברות וביחסים מאוד טובים ועודדנו אחד את השני ברגעי מצוקה לאומית, כאשר נדמה לך לפעמים שהכל סוגר עליך. היא תמיד הייתה מתקשרת בחמת זעם שמוכרחים להגיד ולכתוב. היא הייתה מאוד מעורבת".

אל-מוניטור: ואיזה פוליטיקאית היא הייתה?

שריד: זו שאלה שקשה להשיב עליה. אם פוליטיקאי זה לשרוד בכל מחיר ולמצוא חן בכל הזדמנות, אז אפשר לומר שהייתה פוליטיקאית גרועה. אבל היא תמיד הייתה מאוד גלויה ואמרה את מה שהיא מוצאת לנכון להגיד, ולא היה לה אלוהים ביותר ממובן אחד. יש כאלה שיאמרו שבמובן הזה היא הייתה פוליטיקאית לא טובה.

אבל אני לא מכיר הרבה אנשים שהיה להם מספיק אומץ לב ואינטרגרטי להקים תנועה משלהם שהצליחה בשני מובנים: גם אלקטורלית וגם הטביעה חותם על החברה הישראלית. ההישג האלקטורלי שלה היה הרבה יותר משמעותי משל בן גוריון ועזר ויצמן שהקימו מפלגות.

ואכן, במערכת פוליטית שבה מפלגות נסקו לרגע ונעלמו באחת, כמו "קדימה" הגדולה שהקים אריאל שרון, "שינוי" של טומי לפיד, "מפלגת המרכז", "צומת" ו"הדרך השלישית", ההישג של אלוני עצום. היא הותירה מורשת ברורה ופלטפורמה פוליטית חיה, קיימת ומשפיעה.

אבל שולמית אלוני הייתה גם "הילדה הרעה של הפוליטיקה", "עושת הצרות הסדרתית", עוד לפני שהכרנו את הביטויים הללו. בעלת מחשבה עצמאית ומקורית, בדיוק ההפך מ"אנחנו חושבים" ו"אנחנו מחליטים" של הקולקטיב המפא"יניקי. הזיכרון הפוליטי עמוס בהתבטאויות שנויות במחלוקת שלה כלפי קציני צבא, ראשי ממשלה וההנהגה הפוליטית החרדית. את ש"ס השוותה לא אחת למשטר הנאצי. את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ חשבה שיש לשפוט על עבירות מוסר במלחמת לבנון השנייה. היא התסיסה את המערכת הפוליטית ו"חטפה" בהתאם. מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף, הכריז כי ביום מותה של אלוני יהיה צורך לעשות משתה.

אל-מוניטור: תסלח לי מראש על הקלישאה, אבל מה הזיכרון שלך ממנה שמייצג יותר מכל את לוחמנותה כאישה בפוליטיקה שלא רק נשלטה בידי גברים אלא גם הייתה גברית במהותה?

שריד: "אני זוכר אירוע משנת 65'. היא הייתה עדיין ב"מערך", ואני עדיין הייתי יועץ של ראש הממשלה לוי אשכול, שמאוד אהבתי והערכתי. נקלעתי לשיחה בינה לבינו. הייתה אז בעיה אם היא תיכנס לכנסת או לא, כי הייתה ועדה מסדרת ודחקו אותה הצידה. היא אמרה לו: 'עד היום אני התאמצתי להכניס את דבורה נצר [ח"כית מהממסד המפא"יניקי, המבוגרת מאלוני בכמה עשורים. מ. מ.] לכנסת. מהיום דבורה צריכה להתאמץ להכניס אותי'. וזה הפתיע אותי. בשבילי זה היה חידוש. עברו יותר מחמישים שנה ואני עדיין זוכר את זה, כי מי העז להחציף פנים לראש ממשלה? זה היה מאוד יפה איך שהיא אמרה לו את זה".

דברי אלוני לאשכול עשו עליו כנראה את הרושם הראוי. היא הגיעה לכנסת ורשמה בה את אחד הפרקים המפוארים של אישה בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית.