דילוג לתוכן העיקרי

תוכנית ליברמן: פרגמטית והגיונית

שר החוץ שלף מהארכיון את תוכניתו הישנה לחילופי שטחים ואוכלוסיות בעיתוי מושלם. יש בה כעת הרבה היגיון בריא לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.
An Israeli Arab woman sits holding a Palestinian flag during a protest to mark the right of return for refugees who fled their homes during the 1948 war that followed the creation of Israel, which celebrated its 62nd anniversary near the Israeli Arab village of Tira April 20, 2010.  REUTERS/Ammar Awad (ISRAEL - Tags: POLITICS CIVIL UNREST) - RTR2D20I

תוכנית "חילופי השטחים" של אביגדור ליברמן פורסמה לפני כעשר שנים. בזמנו, היא חוללה סערה ציבורית גדולה בישראל. ליברמן, שנתפס עד אז כאיש ימין קיצוני וסרבן שלום סדרתי, אמר לי בזמנו בראיון (בו נחשפה התוכנית) כי יהיה מוכן לפנות את ביתו שבהתנחלות נוקדים תמורת שלום אמיתי, הכריז שהוא לא מתנגד להקמת מדינה פלסטינית ריבונית, שאין לישראל צורך בשכונות הערביות במזרח ירושלים ושהשגת אחדות פנימית בישראל בין ימין לשמאל חשובה יותר מהמשך התבצרותו של כל גוש פוליטי בישראל מאחורי האמיתות שלו.

גם התוכנית שהציג הייתה מקורית וחדשנית: במסגרת חילופי השטחים עם המדינה הפלסטינית, אמר ליברמן, אעמוד על כך שישראל תעביר לפלסטין שטחים המאוכלסים בצפיפות באוכלוסייה של ערבים ישראלים. ליברמן דיבר על אזור ואדי ערה בו שוכנים כמה מהיישובים הערבים-ישראלים הגדולים במדינה, ואזור המשולש (טייבה, טירה), גם הוא בעל ריכוזי אוכלוסייה ערבית גדולים.

תמורת האזורים האלה, אמר ליברמן, תספח ישראל את גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, וכך יושג איזון בין שתי המדינות, ישראל ופלסטין, שיאפשר להסכם השלום לצאת לדרך על קרקע יציבה.

מאז חלפו, כאמור, לא מעט שנים. ראשי ממשלה בישראל עלו וירדו, ליברמן הקצין ימינה, בילה את מרבית זמנו בקטטות עם ערביי ישראל והסביבה, והעיסוק בתוכניתו גלש לשוליים. כשנשאל, בשנים האחרונות, על תוכניתו המדינית בשיחות סגורות, אמר כי "הנושא אינו רלוונטי". ליברמן הרבה לחבוט באבו מאזן ושחרר הצהרות לפיהן "אין לישראל פרטנר לשלום" כמעט על בסיס שבועי.

בשבועות האחרונים, פניית פרסה נוספת מבית מדרשו של ליברמן: הוא הציג את תוכניתו המדינית לג'ון קרי ואמר, במפגש עם שגרירים ישראלים השבוע (5 בינואר), שלא יתמוך בהסדר שלא יכלול את רעיון חילופי השטחים. תוך כדי כך התברר שליברמן הוא, היום, הכוח המשמעותי ביותר השייך לימין הישראלי שהתייצב לימינו של ג'ון קרי.

ליברמן אומר, בפה מלא, שג'ון קרי מביא את ההצעה הטובה ביותר שישראל ראתה או תראה מהקהיליה הבינלאומית ואסור לפספס אותה. על פי ליברמן, קרי "זורם" עם ישראל בשתי סוגיות עיקריות: סידורי הביטחון, והדרישה להכיר בה כמדינה יהודית.

ליברמן מבין מצוין את הרמזים שקרי מפזר בתוך החדר, לפיהם אם המאמץ שלו ייכשל תפקיר ארה"ב את שני הצדדים לגורלם (המר). הפלסטינים יפסידו את התמיכה הכספית האמריקאית, השגרירות שלהם בוושינגטון תיסגר והקונגרס יפתח במסע חקיקה נגדם. ישראל תפסיד אפילו יותר: אמריקה, כך נרמז, תפסיק להיות מטילת הווטו האוטומטית לטובת ישראל, הלחץ האירופי יגבר, הקהיליה הבינלאומית תהפוך את ישראל למדינה מצורעת בעוד ארה"ב עומדת מנגד במצפון שקט. "הרי הזהרנו אתכם", יאמרו האמריקאים.

בנימין נתניהו ואבו מאזן ניצבים כעת בפני הדילמה האכזרית הזו. שניהם חוששים מההצעה האמריקאית, לשניהם אין מספיק עוצמה פנימית או פוליטית כדי לאמץ אותה, אבל שניהם יודעים שהאלטרנטיבה גרועה אף יותר. על הרקע הזה, כדאי לחזור לרגע להצעת ליברמן. למרות זהותו של המציע, לעניות דעתי אין בנמצא כעת הצעה פרגמטית והגיונית יותר לפתרון הסכסוך.

רבים מאלה ששומעים על ההצעה הזו זועקים מיד "טרנספר" ומודיעים שעל פי החוק הבינלאומי, מדינה לא יכולה לשלול אזרחות מתושביה באופן חד צדדי. ובכן, אין כל כוונה כזו. על פי ההצעה של ליברמן, ישראל מוותרת על שטחים מרצונה. האזרחים הערבים באותם שטחים יקבלו ברירה: הם יוכלו לבחור להישאר אזרחים ישראלים ולעבור להתגורר בתוך תחומי ישראל. הם יקבלו פיצויים, בדיוק כמו שקיבלו עקורי ההתנתקות היהודים, שפונו מבתיהם ונחלותיהם. אלה שיבחרו להישאר על אדמתם ובביתם, יקבלו על עצמם אזרחות פלסטינית. ישראל לא תכריח אף אחד מאזרחיה לוותר על אזרחותו, אבל תציב בפניהם דילמה לא פשוטה.

במקביל, על פי אחת ההצעות, גם האזרחים הערבים שיבחרו להישאר בבתיהם ולהפוך לפלסטינים, ימשיכו לקבל את הקצבאות וההטבות של מדינת ישראל עד מותם. יכול להיות שהרשות הפלסטינית היא שתמשיך לשלם להם את מה ששילמה קודם ממשלת ישראל, תוך קבלת שיפוי מהקהיליה הבינלאומית. כך שגם אלה שעוברים להיות אזרחי פלסטין, לא מפסידים מאומה בחייהם. יחד עם זאת, ילדיהם ונכדיהם אחריהם כבר לא יהיו ישראלים אלא פלסטינים.

יש בהצעה הזו הגיון בריא. המיעוט הערבי בישראל מונה היום 20%, והוא ממשיך לגדול בקצב מרשים. זהו מיעוט שמאיים על היציבות הפנימית של ישראל, מאחר ורוב תושביה הערביים של המדינה היהודית מצהירים על עצמם כפלסטינים, מזדהים עם הפלסטינים ומשתתפים, באופן פעיל או סביל, במאבק הפלסטיני.

אין סיבה, אומר אביגדור ליברמן, שמצד אחד תקום מדינה פלסטינית על טהרת האוכלוסייה הפלסטינית, הרי אבו מאזן לא מוכן שיהודים יחיו תחת ריבונותו, ומצד שני תמשיך ישראל להיות מדינה דו-לאומית.

ליברמן מביא דוגמאות בינלאומיות רבות, בראשן קפריסין: כדי לפתור סכסוך אתני-לאומי-דתי מהסוג הזה, הוא אומר, צריך לבצע הפרדה בין האוכלוסיות. בקפריסין עשו את זה פשוט: הטורקים צפונה, היוונים דרומה. הביצוע היה קשה, אבל התוצאה מצליחה ומשגשגת.

המשך כרסום פנימי בתוך ישראל של מיעוט גדול המזדהה עם גורמים שמחוץ למדינה, שחלקם הגדול נלחם בה, יפגע קשות ביציבות הישראלית ובסיכויי ההצלחה של ההסכם העתידי. אם הערבים הישראלים, שקוראים לעצמם פלסטינים, עמלים כל כך על הקמתה של המדינה הפלסטינית, אין סיבה שלא ירצו לקבל את אזרחותה, וכל זה יקרה מבלי שאף אחד מהם יפונה מביתו או תיפגע נחלתו או יישללו זכויותיו הכספיות.

אביגדור ליברמן שלף לפני כמה שבועות את תוכניתו המדינית מהארכיון בעיתוי מושלם. צרותיו המשפטיות ארוכות השנים הסתיימו, הוא חזר למשרד החוץ בעיצומה של שליחותו המדינית הגורלית של מזכיר המדינה האמריקאי, בעוד המפה הפוליטית והאזורית כולה תוהה איזה מן ליברמן נולד מחדש: הישן ההוא, מחרחר המדנים ומדליק השריפות, או הפרגמטי, השקול והמקורי. ובכן, קיבלנו את הליברמן השני.

חלק גדול מהאופטימיות של קרי מתבסס על העובדה שיש לו בעל ברית בימין הישראלי העמוק. לבעל הברית הזה קוראים אביגדור ליברמן. נכון, הוא הציב תנאי לפיו לא יתמוך בהסדר קבע שלא יכלול חילופי אוכלוסיות ושטחים, אבל אנחנו רחוקים מהסדר קבע אפילו יותר מכפי שקרי רחוק, בשלב הזה, מהשגת המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. עד שנגיע לשם, אם נגיע לשם, אפשר יהיה לעדכן שוב את התוכניות והתנאים.

גם קרי עצמו, נדמה לי, לא בונה על הסדר קבע סופי עם הפלסטינים בעידן הנראה לעין. קרי זקוק להישג, לסוג של נייר, לווריאציה כלשהי של הסכמה על משהו, כדי שיוכל להמשיך לדהור קדימה. בשלב הזה, אביגדור ליברמן נותן לו רוח גבית.

More from Ben Caspit

Recommended Articles